פרק ט״ו : בפרוס המהפכה רעידת האדמה 1829 . מגיפת החולירע 1830 . הפגנות נגד מס מזוגות . האגודה להפצת תעשיה מלאכה בין יהודי־גליציה . מו״מ שנמשך בין 1828 — 1834 ודחייתו . מרדכי ברנשטיין הוזמן ללבוב . בעיית מגורי היהודים בלבוב . השנויים הסוציאליים . התסיסה בחוגי המשכילים . התערבות הממשלה למינוי נאורים בעד־הקהלה . חברי ועד־הקהל יד״ר אמיל בלומנפלד בראש . בנית בית־הכנסת לנאורים (הטמפל) . ד״ר יעקבקארפפורט . המו״מ בדבר הקמת בית־ספר יהודי . יסוד מעון־ילדים ובית־בריאות . תכנית הלימודים בבית־הספר ותקציבו . מינוי המטיף אברהם כהן . מנגנון המורים . מספר התלמידים בשנים 1844 — 1847 . מחאות האדוקים . עכוב תקנון־היהודים החדש . עמדת הממשלה לגבי הבעיה היהודית . הציבור הפולני ויחסו אל היהודים . היהודים ומרד פולין 1830 - 1831 . עמדת המשכילים . יהודי לבוב ומאורעות 1846 . הצעת הקהלה לגיוס גדוד יהודי ותגובת הממשלה . מינויו של סטאדיון כיציב־גליציה . כינוס נציגי־הקהילות בלבוב בשנת 1847 . הפטיציה של קהלת לבוב . בעיית התלבושת היהודית ודעת הקהלה . אברהם כהן ומאיר מינץ . מחאות ומלשינות של האדוקים . השנים לפני המהפכה בשנת 1848 , הידועות בתולדות אוסטריה בשם (לפני מרס 1848 ) היו קשות ביותר .
ב־25, 26 בנובמבר 1829 היתה רעידת־אדמה בלבוב, בשנת 1830 סבלו תושבי ה בצורת ומחלות טיפוס וחולירע, שהשתוללו בחדשי מאי־ספטמבר 1830, והביאו קרבנות רבים. הוקמו אז בתי־חולים מיוחדים לנוצרים ויהודים. בפרוץ המגפה היה מספר הנפגעים באוכלוסיה היהודית גדול בהרבה, למרות מאמצי הרופאים ׳היהודים, וביחוד ד״ר יעקבק ע רפפורט, בגלל הצפיפות בדירות. ב~7 ביוני 1830 פקדו השלטונות להעביר 300 משפחות לשדוררדשא מחרךלעיר. בבתי־החולים היהודיים היו 803 חולים, מהם נפטרו 415 והבריאו רק 388, מלבד החולים שנמצאו בטיפול באופן פרטי. מלבד הרופאים הצטיינו שני צעירים יהודים, איזידור והנריק פפאוכעוזרים וחובשים. מבחינה כלכלית נפגעו תושבי־לבוב והיהודים בכלל ע״י תקנות הממשלה, שקבעה דוקא בשנת 1830 מס מיוחד על יבוא־מזונות, הטלת המם גרמה להפגנות אוכלוסין, בהן השתתפו גם היהודים, והדבר הגיע גם להתנגשויות והתנפלויות על פקידי ושוטרי־המכס בקצו העיר ונגד מנהל המם פראנץ הלם. בתוצאות ההפגנות הצליחו תושבי־לבוב להשיג שחרור והקלות במס המזונות, לפי סוגים. ב~4 בספטמבר 1838 פרצה דליקה גדולה ברובע היהודים. ברחוב באימוב, בה נשרפו 11 בתים ואף נספו בה 11 יהודים. בין המצילים הצטיין הירש טייטלס. שהצליח להוציא את אמו החולה מתוך הבית האחוז בלהבות ג).
אכן, מצוקת היהודים גדלה בגלל הביורוקרטיה הנוקשה והמגוונת, המכרסמת בתיקים בלי דאגה לצרכי העם. היו, אמנם, פקידים בודדים, שהשתדלו לשכנע את השלטונות המרכזיים בוינה, להכניס שינויים מכריעים ושיפורים בתנאי־הקיום של יהידי גליציה. אולם מאמציהם היו לשוא, שלטונות וינה לא אבו שמוע להצעות כאלו. הסיים הגליצאי, שהיה "פרלמנט" למראית־עין, דן עוד בשנת 1790 על הענקת זכויות אזרחיות ליהודים, אולם הצעתו באה מטעמים שבתועלת. בשנות השלושים ראו הפולנים שהיהודים, שקיוו לעזרתם ללא סייג, הם גורם אוהד לשלטון האוסטרי. אמנם, הם לא אמרו בפירוש שהיהודים הם שונאי־פולין, אבל ניכר היה שאינם רואים את היהודים 1 א ) כגורם מסייע לרוח ולתנועה הלאומית של פולין. דוקא בימי הנציבות של הנסיך אנטון לובקוביץ (1826 — 1832), שהיה אוהד את הפולנים, התגברה התנועה הלאומית, ולפי בקשת רוסיה נדחה ממשרתו בגלל עמדתו זו. לובקוביץ התיחס בהבנה מלאה גם אל היהודים והשתדל להיטיב את מצבם ותמך בבקשת המשכילים על־ידבר רשיון לייסוד "אגודה להפצת תעשיה ומלאכות מועילות בין יהודי גליציה". בשנת 1828 עיבדו המשכיל הידוע יוסף פרל מטארנופול, ידידו ר׳ מרדכי-בעריש מרגליות מלבוב שהיה חבר בית־הדין המרקאנטילי וסוכן קופת החסכון וד״ר קאלישר, תכנית ליסד את האגודה הנ״ל לכבוד