2517 ד״ר נ. מ. גלכר 258 הפטיציה. המוני האדוקים התפרצו בהתרגזותם ב־23 באפריל 1848 לדירתו של הרב כהן אחרי שובו מוינה במגרש הברנרדינים ונפצו את השמשות באבנים. כש־ באה הפלוגה היהודית של הגברדיה הלאומית והתחילה לפזר את האדוקים, התנפלו עליה ורק בעזרת פלוגת־ צבא הצליחו להשיב את הסדר, לעצור את המפגינים הפורעים ולהביאם לבית־הסוהר. המקרה עורר את האדוקים המתונים להפגש עם ראשי הקהילה בביתו של נתן סוקאל כדי להגיע לידי פשרה. אכן, האדוקים לא רצו לוותר על דרישתם, שהרב כהן יעזוב את לבוב והיו מוכנים רק לתת לו פיצויים. אולם הנאורים דחו את הצעתם והענין לא בא לידי גמר. היחסים אף הוחמרו האדוקים הפריעו גם בהלוויות שהשתתף בהן חזן ה״טמפל" (אבראס) והגבירו את מלחמתם נגד הרב כהן. הפטיציה שרצו להעביר אל הקיסר הועברה לנציבות ונדפסה בתור קונטרס.

במתקיפים האדוקים תמכו חוכרי־המסים, שהתנגדו לרב כהן על סירובו להשביע את העבריינים על הוראות מס־יהנרות ומס בשר־כשר. אחדים מראשי האדוקים היו חוכרי־מסים בעצמם וקל היה להם להסית את המוניהם נגד הנהלת הקהילה והרב כהן. אולם כל מאמציהם לסלק את הר׳ כהן היו לשווא והממשלה דחתה את הפטיציה. אז ניסו נציגי האדוקים לרכוש את תמיכת הפולנים בדרישותיהם והעלו במועצה הלאומית את שאלת הרב כהן, בנימוק שאינו יליד גליציה וטענו "אנחנו רוצים רב פולני". הם ביקשו גם את ציר הפרלמנט, הרוזן אלקס בורקבסקי, להשתדל שבחירת הרב תערך בלי התערבות הממשלה, ושהממשלה תעניק לרבנים את הזכות להעניש כל יהודי שיפגע במעשיו בדיני ישראל. הדבר הרגיז את המשכילים, שראו בזה מעשה מלשינות גסה, והחריף ביותר את היחסים ההדדיים. מבחינה מדינית סבלה יהדות לבוב באין אחדות ובתוצאות המחלוקת הפנימית. האדוקים, עם מנהיגם הרוחני ר׳ הירש אורנשטיין — נכדו של ר׳ זאב־י יעקב אורנשטיין, רבה של לבוב — התנגדו באופן נמרץ לדרישות הנאורים. למעשה, היה מנהיגם של האדוקים, נפתלי־הרץ ברנשטיין, נינו־של ר 7 אריה ליב ברנשטיין מברודי, רב־ד,מדינה הראשון בגליציה. הוא היה עשיר ובלתי־תלוי ועליה בכשרונותיו על אורנשטיין. את תפקידו ראה בשמירת האינטרסים של האדוקים, שנא את המשכילים — אע״פ שנתן לילדיו גם חינוך כללי —

ביחוד משנת 1848, שאז התחילו המשכילים להתלבש אירופאית. כל "דייטש" (משכיל) היה בעיניו פושע חדל־אישים. ידוע מימרתו "חסיד יכול להיות מנוול, אולם ה״דייטש" מוכרח להיות מנוול 19). הוא שנא את הרב כהן באופן אישי וראה בו שורש כל רע בקהילה ועלול היה לתמוך בכל מזימה נגדו. חלק מהמשכילים, מאיר מינץ וכו׳, שהיו קשורים קשר של אמת במסורת, תמכו באדוקים, ביחוד בעניני הקהילה המקומית. הניגודים הובלטו לא רק במחלוקת בגלל הרב אברהם כהן בלבד אלא גם במאבק הפוליטי לזכויות היהודים. התפלגות יהודי לבוב לשני מחנות הזיקה לענין היהודי בכללו, ומנעה מהם להופיע מאוחדים בזמן הבחירות אל הפרלמנט הראשון בוינה. ודוקא בימים של חגיגות־אחוה בין יהודים ופולנים הסתמנו באופק המדיני בגליציה קוים בולטים של תנועה אנטי־יהודית. ב־19 ביוני 1848 נפוץ בלבוב עלון של ריתני אלמוני, בו דרש להעניק אמנציפציה ליהודים רק כשיהיו ראויים לכך. קודם כל צריכה הממשלה לדאוג למצב המוסרי של העם היהודי הפרוע והמוזנח 20). על עלון זה השיב ד״ר ליאו גרינברג, ממיסדי ה״היכל" מזכיר הועד הראשון ומחשובי היהודים הנאורים, בחוברת, בגרמנית: