פרק י"ז: תקופת המעבר למשטר של קונסטוטוציה בטול שווי־הזכויות של חוקת ה־4 במוס 1849. בעיית רשיונות לבעלי מלאכה יהודים. הלק היהודים בפיתוח התעשיה בלבוב. הסוחרים והחנונים נגד שלטונות העיריה. הבהלת הקהל בשנים 1841 — 1854. העסקן התורני יעקב־יצחק יוטעש כיורשו של הרב ר׳ יעקב אודנשטיין. המשכילים בלבוב. רשת־החינוך, המורים, מוסדות הסעד. אגודה "להפצת החקלאות בין היהודים". הירש ציפר. שאלת רכישת נכסים ע״י יהודים. השתדלות קהלת לביב בוינה אצל שר־הפנים אגנור גולוחובסקי. הקמת ביודהספר למלאכה. שאלת בית־מדרש לרבנים. מאיר מינץ. פעולת "חברת שוחרי תושיה, הטוב והישר". היהודים והבחירות אל הסיים הגליצאי 1861. מרדכי דובס. המאבק נגד תקנון־העיר. יהודי־לבוב ומרד 1863. בעית היהודים והסיים הגליצאי. שווי-קזכויות שניתן יתחוקה מ־4 במרס 1849 לא היה ברור לשלטונות בגליציה מה טיבו. באין חוקך ביצוע של הוראותיו, המשיכו להוציא לפועל את התקנות מלפני 1848. ביהוד, לא ידעו השלטונות כיצד להתנהג בעניני בעלות על נחלאות שבידי היהודים.
הריאקציה התגברה בחוגי הממשלה בהשפעת המיניסטר בארון קיבק והארכיהגמון ראושר, שהיה מחנכו של הקיסר הצעיר. בראש הממלכה עמדה מועצת המדינה (רייכסראט) והמיניסטרים "הליברליים", כביכול, שבקבינט: אנטון שמרלינג, קארל ברוק ופילים קראום התפטרו אחד אחד. היהודים חששו, שהאמנסיפציה שהוענקה להם תבוטל לחלוטין, והיה יסוד לחששות אלה. השלטונות סברו, שעניין שווי הזכויות נקבע עקרונית בתעודת התחיקה מה־4 במרס 1849, אך נחוץ חוק מיוחד לשם הוצאתו לפועל. וכל זמן שחוק-הביצוע לא פורסם, יש לקיים את התקנות הישנות. הרי שר-הדתות הרוזן ליאו טהון קבע בהוראה מ־26 באוגוסט 1849 בפירוש "אמנם קיימת משאלה, ששיווי-הזכויות שהקיסר העניק יהפך במהרה ובשלמות לעובדה לגבי כל הדתות". אולם, גם בתחוקה פד 4 במרס 1849 נעשו שינויים ניכרים ע״י הממשלה. מטעם הקיסר הוטל ב־20 באוגוסט 1851 על פרייהר פון קיבק וראש־הממשלה הנסיך שורצנברג לנסח את השינויים הרצויים בתחוקה. אע״פ שוועדה שהוקמה ב־4 באוקטובר 1851 הציעה את דרך הגשמתו של שיווי-הזכויות לכל נתיני הממלכה, בלי הבדל דת, לא אישר הקיסר את הצעותיה 2), אלא את העיקרון של חופש הדת ושוויון כל האזרחים לגבי החוק בלבד. במצב שנוצר התעוררה הבעיה, אם רשאים היהודים לקנות נכסים ולקיים
עסקים שרכשו לפני 31 בדצמבר 1851. מועצת המיניסטרים טיפלה בישיבתה ב־3 במרס 1852 בשאלה זאת והטילה על שר-הפנים ד״ר באך לעבד הוראות מתאימות 3). בישיבת הממשלה מ־13 בנובמבר 1852 4) קבע ד״ר באך, שלפי החוק מ־4 במרס 1849 שווים כל האזרחים בזכויות, ולפיכך בטלות ומבוטלות כל ההגבלות הנוגעות ביהודים. אולם, לפי הוראת הקיסר מ־31 בדצמבר 1851 לא הוכר כלום בענין היהודים ולכן מתעוררת הבעיה, כיצד לנהוג בנוגע להם — דבר שהביא את השלטונות במבוכה ומתנהלים דיונים בין־משרדיים והמסקנות יוגשו לאישורו של הקיסר. מצב הענינים פגע ביהודים גם בלבוב. אגודות בעלי־המלאכה הגישו תלונות לשלטונות על ריבוי הרשיונות שניתנו ליהודים. אגודת־השענים, למשל, פנתה אל משרד־המסחר בדרישה לפרסם "חוק טוב" שיאסור לתת להם רשיונות. הגוברניון הודיע שמספר השענים בלבוב הוא 11 נוצרים ורק 2 יהודים, ואין יסוד לתלונה על מספר־רשיונות מוגזם לשענים יהודים. תלונות דומות הגישו כל אגודות בעלי־המלאכה מלבד אגודות הצורפים, הפרוונים והחייטים 5). העיריה התנגדה לדרישות האגודות והדגישה שלפי התקנות פר 7 למאי 1789 נקבע שוויון היהודים עם הנוצרים בעניני מלאכה, כדבר מועיל לטובת הציבור. "היהודי הוא בעל יזמה וכישר־עבודה גדול, ותלונות האגודות הנוצריות יסודן בקנאה ועקשנות" 0).
במסחר החזיקו היהודים מעמד. בשנת 1850 הקימה הממשלה 3 לשכות למסחר ותעשיה: בברודי, קרקא ולבוב, ולא יכלה לפסוח על היהודים, שתפסו בידיהם את המסחר הסיטונאי וגם בתעשיות רב חלקם. בלשכת בדודי נבחר לנשיא הבנקאי הידוע מאיר