273 ד״ר נ. מ. גלבר 274 שצריך להעניק ליהודים אמנסיפציה מלאה. יש להעלותם מבחינה מוסרית, לנצל את כוחותיהם בכלכלת המדינה ולהדום את התבודדותם הלאומית. הוא העיר שאם יהודי יכול להיות ראש־העיריה בלונדון, הרי אפשר שבמרוצת הזמן ימלא יהודי גם בייבוב תפקיד זה. הוא התענין בשאלות פנימיות של הקהלות, ועזר לנאורים בלבוב להשתלט על המצב בקהלה. בראש־הקהל עמד הועד שנתמנה עוד ע״י שר * המחוז מיהלבאכר בשנת 1841, בהרכב זה: ד״ר עמנואל בלומנפלד, ד״ר אוסבלד מנקס, דוד הוריויץ, ד״ר אדם ברח־דפפורט, מר ק דובס, ד״ר ליאו קולישר, וי.א. רוזנשטיין. בשנת 1854 אחרי מותו של י.א. רוזנשטיין צורפו לועד־הקהלה אברהם מוזס, שמואל כהן, שניהם עסקנים פעילים בהנהלת "היכל הנאורים" 0 ג). כמזכיר־הקהלה (אקטואריוס) פעל ברנהרד פיפס, ואחרי מותו בימי החולירע בשנת 1855, נבחר במקומו ד״ר איגגצ׳ נוסיג (אביו של ד״ר אלפרד נוסיג). ראשי־ הקהלה עשו רבות כדי להיטיב את המצב, וביחוד בשטח הכלכלי התרבותי. והדבר צויין בהכרה ע״י השלטונות. המצב נשאר ללא שינוי עד שנת 1861, ורק אז נערכו בחירות חדשות. משנת 1839 מזמן פטירתו של הרב ר׳ יעקב אורנשטיין לא נתקבל רב חדש, ור׳ שמחה־נתן אהלנברג היה ממלא־מקום של הרב. הקהלה לא
הצליח למנות רב בהתאם לחוק מ־22 במאי 1820, הקובע את הצורך לבחור רב מבין גומרי האוניברסיטה באוסטריה שעמד בבחינות בפילוסופיה והורת־המוסר. מלבד הרב ר' צבי־הירש היות בזולקווא לא היה אף רב אדוק אחד, שמלא התחייבות זאת. אמנם היה בלבוב מועמד מתאים, אך הוא לא רצה לקבל רבנות בגליציה, ובלבוב בכלל, כי היה עתיר־ נכסים והתמסר כולו לתורה, והוא ר׳ יעקב־יצחק יוטעש, שנולד בלבוב ב־30 באפריל 1816 (ב׳ אייר תקע״ו) ונפטר ב־20 באפריל 1886 (ט״ו ניסן תרמ״ו). אביו היה למדן מופלג ובעל אוצר ספרים יקרים ובביתו קיבל חינוך מסורתי וגם חילוני. בבתי־ הספר לא ביקר, אך גמר את הלימודים באופן פרטי ועמד בבחינות בפילוסופיה באוניברסיטת לבוב. עסק בתורה והיה ראש־ישיבה ופרסם ספר "אהלי יעקב" (לבוב תר״ח) מכיל דברי פלפול ותשובות על דיני ספר־תורה, ספר "מקראי קודש" על תנ״ך (לבוב תרכ״ד) ודרשות שנדפסו בספרו של ר׳ גבריאל סוחוסטב "מצבת קודש". הוא היה חתנו של ר׳ יהודה שמואל רפפורט, אחיו של שי״ר, שעמד בחליפת־ מכתבים אתו. לקח חלק פעיל בחיי הקהלה, כנציג האדוקים, אך סרב לכהן ברבנות. עם התמנותו של גראף טהון לראש הממשלה (1855),
התחיל לתמוך באדוקים ולשחרר מועמדים לרבנות מחובת הבחינות, ואז בחרה קהלת לבוב את ר׳ יוסף־ שאול נתנזון בתור רב. המשכילים והנאורים תמכו בד״י נתנזון, שהכירוהו כאדם נוח לבריות וסובלני גם בדעות המנוגדות להשקפותיו. החסידים והאדוקים תמכו בגיסו, ר׳ מרדכי־זאב איטינגא (1804 — 1863) שהיה למדן מובהק ונשיא "הכולל אוסטריה" בא״י וגם פרסם ספרים רבים. בבחירות זכה ד יוסף־שאול נתזון בעזרת ה של אחותו אדיל׳ שהשפיעה על הנאורים לתמוך בו. בו בזמן נבחר ד״ר שמעון (ליאון) שוואבאכר 10) כמטיף ב״דיכל הנאורים" אע״פ שהיו בלבוב מועמדים אחרים: ד״ר אליעזר איגל (1825 — 1892) וד״ר אפרים ישראל בליכר יליד מורביה (1813 — 1882). הרב ד״ר שמעון שוואבאכר ד״ר איגל, בנו של שמואל איגל מדכר־הספרים הידוע, גמר את לימודיו בבית־המדרש לרבנים פדובה והיה תלמידו של שד״ל. בשנת 1849 אחרי שחזר ללבוב נתמנה למורה־דתי בגימנסיה ולמרצה שפות שמיות באוניברסיטת לבוב. בשנת 1854 עזב ד״ד איגל את לבוב ונתמנה בתור רב בצרנוביץ. גם ד״ר בליכר שנתמנה בשנת 1850 למרצה באוניברסיטה, לא הצליח להתקבל כמטיף ועזב ב־1856 את לבוב נ 1).
מלבד האינטליגנציה המקצועית, רופאים ועורכי־דין 12), היו אז בלבוב חוגים של בעלי־השכלה, כגון: הלל לכנר, מוטי לבראון, מתלמידיו וידידיו של רנ״ק שהוציאו על חשבונם הם את "מורה נבוכי הזמן", יעקב בודק, א. מ. מוהר, יצחק אהרן רוזנשטיין, שלמה זלמן ברנהארד, מעוזריו של יוסף צדק, דובס, אברהם