299 תולדות יהודי לכוכ 300 עמנואל בלומבפלד, ד״ר הביגסמן, ד״ר קולישר, מ. מיזם, ד״ר נוסיג, ד״ר בלומנפלד הבן, הרב ברנהרד לונשטיין — כנציגי לבוב; ז מאיר קאליר וד״ר שורנשטיין, נציגי ברודי; ד״ר ברדש, הרב רפפורט, נציגי טרנופול; פינלש, ד״ר ריינר וגארפונקל, כנציגי יתר הקהלות. התזכיר נדפס בכותרת זו: • 51331811111115161 . 16.16 1160 1-111: 30 56 £x2611602 ו 06016801 ־־ £601661 • 361 > חס" ־ : 610111 זז 6 כ 1161 6611 ז 8616 160 ג- 01 ו 1 זמ 16 ־ 1 וחס ״ 365 > 301365511611 36 ) £1114089601610 60 ו 36114156:1 ־ 131 ־ 961 060161013651341115 116861110556060 34396 ) £30 031121861160 . 1866 ח 16 ^\ \ ( 561160 33 ) 9 ־ £601661 • 1061 נציגי־היהודים בגליציה מחו בתזכירים נגד הסעיף 34 של תקנון־העיר לבוב, שהוגש לאישור הקיסר, והוא בניגוד לחוק־הערים מ־5 במרס 1862, שאינו קובע שום הבדל בנוגע לדת של האוכלוסיה בכפר ובעיר. לפי נוסח ההצעה של עירית לבוב, מוגבלת ההשתתפות במועצת העיר למספר 20 חברים יהודים. ההגבלה מציינת עמדת התבדלות והפליה מצד הרוב של הפולנים. היהודים בלבוב מהווים כ־!, (ולפחות של כל האוכלוסיה ולפי החישוב מגיעים להם 33 מקומות במועצת־העיר, ביחוד שהיהודים הם משלמי־ המסים העיקריים בעיר. כן נקבע ב־56 § שרק נוצרים יכולים להבח בבית־העיר וסגנו הראשון. וז׀
הגבלה מעליבה ונוגדת את חוק־הערים מ־5 מרס 1862 . הסעיפים 126 — 128 , הקובעים את הבעלות על רכוש־ העיר לנוצרים בלבד , יסודם בתעודות שמלכי פולין העניקו לאוכלוסיה הנוצרית , בזמן שהיהודים לא נחשבו עוד כאזרחים בעיר . והקהלה מוכיחה שבכל תקופת השלטון של פולין ואוסטריה הוציאה העיריה את ההכנסות והרווחים של הרכוש העירוני למטרות כלליות שהנוצרים והיהודים נהנו מהן ביחד . היהודים משתתפים משנת 1848 במינהל־העיר , והרכוש נרשם על שמה רק בשנת 1849 , בזמן שיהודי לבוב היו כבר בעלי זכות בחירה בעיר . ביחוד התנגדה הקהלה לסעיפים 124 —׳ 125 , בהם נקבע שעניני היהודים ימסרו רק ל־20 חברי־המועצה היהודים , שפירושם חיסול הקהלה היהודית בלבוב , בניגוד לסעיף 92 של הצעת־ תקנון הערים , המכיר אמנם בקהלה יהודית עצמאית . אך כל התקנון מכוון נגד האינטרסים היהודים והקהלה מתנגדת לאישורו . ב־26 בספטמבר 1866 קבל הקיסר את המשלחת והבטיח תשומת־לב לבקשתה . הפולנים ראו בפנית הקהלה אל הממשלה המרכזית בוינה מעשה עוין והעתונות הפולנית ציינה את הדבר "כצעד פרובוקציוני" .
ב~ 28 בספטמבר 1866 הגיש בלקרדי דו״ח לקיסר בעניין התקנון של לבוב בצירוף הערות, שנציגי היהודים בלבוב ערערו נגד התקנון ולפי־דעתו מוצדקות תלונות היהודים בחלקן. התקנון הוא בניגוד לחוקים הכלליים ומהווה עלבון ליהודים לפיכך הציע, שהקיסר ידחה את אישורו והוא מבקש רשות למסור לנציב בגליציה את הערותיו כדי שיוכל להשפיע על סילוק הליקויים בתכנו במושב הסיים 50 ) .
הקיסר הסכים לדעתו של המיניסטרוסרב לאשר את התקנון 51). התקנון הוחזר לעירית לבוב שנאלצה להשמיט את ההגבלות הבולטות. ובמרס 1867 הוגש, עם התקונים, לאישורו של הקיסר. אולם, גם אחרי התיקונים נשארו בו סעיפים בניגוד לחוק, והם: קביעת קוריה אחת לכל הבוחרים (במקום 3 קוריות). בכך רצתה העיריה, להשפיע על תוצאות הבחירות, לפי שבין היהודים היה מספר משלמי מסים גבוהים רב באופן יחסי. מיניסטר־הפנים, הרוזן טאאפה. לא הסכים לעמדת העיריה, והציע לקיסר ב־21 במרס 1867 לדחות את אישור התקנון 52). עירית לבוב שוב קבלה את התקנון ובמאמצים רבים הצליחה להשיג את האישור, שהבחירות תתקיימנה בקוריה אחת בגלל התנאים הלאומיים המיוחדים בעיר. לפי התקנון היו במועצת העיר 100 חברים, שבחירתם בקוריה אחת, בניגוד לכל יתר הערים בגליציה ואוסטריה, שהיו בהן 3 קוריות של בוחרים. המועצה נבחרה ל־3 שנים, ומשנת 1909 ל~6 שנים, באופן שמחצית מספר החברים יוצאת בכל 3 שנים 33), ואחרים נבחרים במקומם במושב השלישי של הסיים הגליצאי, בדצמבר 1865, הציע הציר הרוזן אגנוֹר גלוחובסקי, מי שהיה נציב־ גליציה, להעניק לכל היהודים בלי שום הבדל את הרשות לרכוש קרקעות, מגרשים ובתים בכל גליציה ונסיכות קרקא. בהצעתו הפתיע את כל הסיים ואת היהודים בפרט, וביחוד בנאומו מ־25 בינואר 1866, בהדגישו את הנימוק, שהחוקים האנטי־יהודיים בוטלו בכל מדינות אירופה, שאוסטריה התלבטה בהסדר הענינים היהודיים, אך היתה כבולה בחוקים מיושנים ומשפטים קדומים מימי־הבינים. ונעשו רק הצעדים הראשונים לחיסול ההגבלות החלות על היהודים. החוק מ~18 בפברואר 1860 לא השפיע באופן ישיר להרבות השכלה בין היהודים. הרוזן גולוחובסקי יצא נגד החשש שהיהודים משפיעים לרעה על האוכלוסיה הכפרית. העובדה, שהתקנות שהנהיגו ברוסיה לאסור