329 330 ד״ר נ. מ. גלבר לשם מינוי מורים מתאימים בכל בתי־הספר ביחוד בגימנסיות, ניהל ועד־הקהלה מו״מ עם בוגרי בי״ד המדרש לרבנים בוינה שמוצאם מגליציה. וכך נתמנו כמורי־דת ד״ר משה שור, ד״ר ברנהרד האוזנר, ד״ר שפיגר, ד״ר מאיר בלבן, הירש באט, זיגמונד טאובר־ סנס, ד״ר מאיר טאובר, ד״ר לוי פריינד וד״ר שמואל גוטמאן. באותו זמן חידשה הקהלה את הדיון על הקמת סמינריון למורי־דת, שעליה הוחלט כבר בסיים. בשנת 1894 הביא ציר־הסיים ד״ר ברנרד גולדמן את ענין הסמינריון לדיון, ובשנת 1898 קבלו השלטונות את חוות־דעת האוניברסיטאות בקרקא ובלבוב. אחרי משא ומתן ממושך פתחה הקהלה ב־19 באוקטובר 1902 ״מכון למורי דת״ בהנהלתו של ד״ר קארו, שעמד בראש המכון עד 1913. בתור מרצים היו פעילים ד״ר גוטמן וד״ר האוזנר. ביזמתו של ד״ר קארו הוקם גם ״אגוד של מורי־דת יהודים״ בכל גליציה. אולם ד״ר קארי לא רחש אהדה למורי־הדת שנטו לציונות, ותמך במנהיגי המתבוללים, דבר שהביאו להתנגשויות פומביות עם הציונים. כאשר דרשו המתבוללים לבטל את לימוד השפה העברית לא התנגד לכך, וגם לא התנגד אחרי שועד החינוך הארצי קבע בשנת 1904 הוראה בהשפעת המתבוללים לאסור למוד עברית בשעות הלמודים של הדת. כל מורי־הדת נכנעו להוראה זו, פרט לד״ר מאיר בלבן, שהצהיר, שאין ביכלתו ללמד דת לפי התרגום הפולני של התורה — תרגום וואויק — הודות להתנגדותו, ביטל ועד־החינוך הארצי את האיסור.

לפי הצעתו של ד״ר מאיר בלבן החליט כינוס מורי־הדת בשנת 1905, שמבחינה דתית הכרחי ללמד גם עברית וד״ר קארו נכנע לרצונו של חבר־המורים . בשנת 1899 נוסד ביזמתו של ד״ר מאיר מונק , (מהמבורג, חתנו של שמואל רוקח עשיר מופלג וממנהיגי האדוקים) ובתמיכת הקהלה בית־ספר ללימוד לשון עברית "חנוך לנער" בבית־הספר למדו אחרי ' הצהרים תלמידי גמנסיות עברית, דקדוק, תנ״ך, משנה ו״שלחן־ערוך". הלימודים נמשכו 4 שנים. כמנהל נתמנה הפדגוג והסופר העברי־אידי יצחק אבן (1861־ 1925). אבן נתחנך בבית חסידים, אולם "התמשכל" ונעשה מורה. פרסם מאמרים וסיפורים מחיי החסידים ב״מחזיקי הדת״ ואח״כ ב״המגיד״ (בקרקא); יסד בבוריסל ב בית־ספר עברי ראשון בגליציה. בשנת 1895 עבר לבובה, יסד שם בית־ספר מודרני ללימוד עבריה ובשנת 1899 קבל את הנהלת בית־הספר "חנוך לנער". ברנרד גולדמן בשנת 1602 עזב אבן את בית־הספר, ובמקומו נתמנה ד״ר גוטמן למנהל. במרס 1899 עמדו יהודי לבוב במלחמת־בחירות קשה למועצת העיריה. הפולנים נהלו את הבחייות בסיסמה "למחוק" את היהודים מכל רשימות־המועמדים כדי "לשמור על הצביון הנוצרי של עיר לבוב". במועצת־העיר היו רק 18 יהודים בין 100 חברים . אע״פ ש־25% של המנדטים הגיעו ליהודים.

אחרי מאבקים קשים נבחרו גם הפעם 18 חברים יהודים, והם: הרב ר׳ יצחק שמלקים, הרב ד״ר קארו, ד״ר אמיל ביק, ד״ר נתן לוונשטיין, פיפס־פוראטינסקי - ד״ר ברנהרד גולדמן, הרוקח בלומנפלד, הרוקח יונה בייזר, ד״ר מאהל, ד״ר פיסק, ד״ר וו. הולצר, ד״ר א. רייס, הסוחר פריד, הבנקאי יונס, התעשיין נ. מאיר. הרוקח ד״ר רוקר, התעשיין שפריכר, ד״ר אדיארד לילין. בעשור השני שלפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה חלו שינויים גדולים בחיים הצבוריים. התנועה הציונית גרמה להתענינות ביהדות בחוגי הצבור היהודי בלבוב וביחוד בקרב האינטלגנציה והנוער הלומד. נראו גם ניצני תנועת הפועלים היהודית, שהתפשטה מלבוב גם ביתר ערי גליציה. נוסדו אגודות־פועלים, עוזרי* מסחר ובעלי־מלאכה, מקצתן הצטרפו למפלגת הפועלים הפולנית (פ.פ.ס.), נוסדו גם אגודות פועלים ציוניות, שהתאחדו בכינוס 1903 בקרקא בתור התאגדות "פועלי ציון. מקצת מן הפועלים היהודים שהיו מאורגנים ב״פ.פ.ס. " עזבו והקימו ארגון יהודי בשם "ז/פ.ס. " (ז׳ידובסקא פארטיא סאציאליסטיצ׳נא) ואז הקימה פ.פ.ס. א ת ה״סקציה היהודית" שהתפוררה לפני מלחמת העולם הראשונה, וחלק מחבריה הצטרפו לארגון