339 תולדות יהודי לבוב 340 גוברבטור נוסד "ועד העזרה" ("ז׳ידובסקי קאמיטעט ראטונקא־וי") ובו 20 חברים. נשיא הועד היה ד״ר דיאמאנד, המזכיר הראשי — ד״ר הויזנר, והגזבר — שמעון פלר 38). בהנהלה היו 9 חברים, והם: ד״ר דיאמאנד, סגנו ד״ר הולים, שמעון פלר, ד״ר הויזנר סגנו פרופ׳ מאנדל, ועוד 4 חברים. העבודה בוצעה ב־9 מחלקות והן: א) מחלקת כספים, שטיפלה בגיוס כספים והנהלת חשבונות? ב) מחלקת עזרה לתושבים מקומיים; ג) מחלקת עזרה לפליטים וזרים; ד) מחלקת־הפרובינציה ובה 2 סניפים? 1) למורים, לרבנים ולפקידים מערי־השדה, 2) לערים ולעיירות. "מחלקת הפרובינציה" ארגנה ועדים מקומיים. מטעם "ועד־העזרה" ניהל את פעולותיה דוד רובנצאהל; ה) מחלקת מזונות; ו) מחלקת הנעלה והלבשה; ז) מחלקה למעונות־ילדים ולבתי־ מלאכה לנערות. לפי פקודת הגנרל־גוברנטור אסור היה ללמד ילדים בבתי־מלאכה ומעונות; ח) מחלקה סניטרית; ט) מחלקת העיר פשמישל. גב׳ ד״ר צציליה קלאפטנה קיבלה את הסכמת ראש־ העיריה תדיאוש רוטובסקי לפתוח בתי־מלאכה לנערות והשיגה 10 חדרים ברחוב סיקסטובה 23 למטרה זו. עסקניות אחרות השיגו עשר מכונות־תפירה וב־19 באפריל 1915 נפתחו הקורסים הראשונים לחייטות, תפירת לבנים וכובענות. בארגון טיפלו מלבד הגב׳ ר״ר קלאפטון גם פאולינה שיואבר, צ. לאנדס, דרזדנר, ד״ר עדה רייכנשטיין וצ. וקסלר. בקורסים השתתפו 150 תלמידות.
הרוסים הלכו לשיטתם: לקחו בני־תערובות והגלום לרוסיה, ביניהם גם את ראש־הקהלה ד״ר דיאמאנד, סגן ראש־העיר ד״ר פיליס שלייכר וחברי ועד־העזרה ליאו אפל, שמעון פלר וד״ר אוסבלד ציון. הקהלה וועד העזרה לא הפסיקו את פעולתם ודאגו למחוסרי אמצעים. בריחת הרוסים מלבוב במאי 1915, אחרי מפלתם המכריעה ע״י גורליצה, היתה כה מפתיעה, שלא הספיקו לקחת אתם אנשים וחפצים מלבד 600 פסנתרים. ב־22 ביוני 1915 נכנסו צבאות אוסטריה לעיר. אחרי השחרור התארגן ועד־העזרה מחדש. יעקב שטרוה נבחר לנשיא וסגניו היו פרום׳ זיגמונט ברומברג־ביטקובסקי וליאו וואהל; ד״ר ברנהרד הויזנר — מזכיר ראשי, דוד רובנצאהל — סגנו. אל ותיקי הועד צורפו גם חברים חדשים. החיים הציבוריים בלבוב חזרו לאט לאט למסלולם; חודשה הוצאת העו׳״ון היומי "טאגבלאט" בעריכתו של ד״ר צבי ביקלס. הקהלה חידשה את פעולתה התקינה. בראש־הקהלה עמד ד״ר אמיל פרנס, שכיהן בתפקידו עד ראשית 1917. לסגנו נתמנה ד״ר יהושע ואסר (1866 — 1939). בראשית שנת 1917 מסר קומיסר־הממשלה של עירית לבוב, ד״ר סטסלוביץ, את השלטון בקהלה לד״ר יעקב דיאמאנד (1856 — 1936) שחזר בסוף 1916 מן השבי ברוסיה, לשם הוגלה, כאמור, כבן־תערובות. בתפקיד קומיסר־הקהלה כהן ד״ר דיאמאנד עד נובמבר 1924. בזמן כהונתו מינה מועצת־קהלה של 10 חברים, בכלל ם — שני ציונים (ד״ר רינגל ואוראנש). גם ההסתדרות הציונית חידשה את פעולתה.
הקיסרים וילהלם 11 ופרנץ־יוסף 1 מסרו ביום 5 בנובמבר 1916 הצהרה על הקמת המדינה הפולנית (בפולין הקונגרסאית). פרנץ־יוסף 1 הודיע אז בכתב מיוחד לראש־המיניסטרים, ד״ר פדרקרבר, שרצוי להעניק אוטונומיה מלאה לגליציה, שרבות סבלה במלחמה — כתגמול על ניתוקה מן המדינה הפולנית. האוקראינים דרשו להפריד את החלק המזרחי של גליציה ביחד עם בוקובינה וצפון־הונגריה ולהקים חטיבה אוקראינית בשטח זה. נשיא ה״קולו פולסקיה" בפרלמנט האוסטרי, ד״ר ליאו בילינסקי, אמנם הדגיש שהפולנים ישמרו על שווי־הזכויות של יהודי גליצה, אולם מדיניותם מיוסדת על המסורת הפולנית העתיקה של תדיאוש צ׳אצקי והרוזן וויאלופולסקי (1861) השואפת להתמזגותם של היהודים בעם הפולני, ז״א להתבוללות. לעומת זאת הדגיש נשיא הקלוב האוקראיני בפרלמנט, ד״ר קוסט לויצקי, שהיהודים הם הלאום השלישי בגליציה ולכן אין ברירה אלא להעניק להם אוטונומיה תרבותית, כמו ליתר המיעוטים הלאומיים. גם הציונים בגליציה הצביעו על הצורך במתן אוטונומיה ליהודים בתור מיעוט לאומי, וריכזו את פעילותם הפוליטית בכיוון זה. המתבוללים, וד״ר נתן לוונשטיין בראש, הדגישו שהיהודים הם עדה דתית בלבד, ומבחינה לאומית הם קשורים בעם הפולני. בד בבד עם הפעולה הפוליטית, עשו הציונים, שהיו רוב בועד־העזרה, לשיפור המצב הכלכלי והתרבותי. ד״ר ישראל ולדמן הוציא לאור עתון יומי