ד 40 יכני ס וראשוי־־ישיבו ת 408 ככ ה נמש ך המצ ב יות ר מכ ׳ שנ ה ע ד שנ ת תס״ט , שא ז יצא ה הורא ה אח ת מלפנ י ר ׳ צב י שהכב ה מחלוק ת בינ ו לבי ן הרמ״ ז רוטנבר ג חבר ו ברבנות . מחלוק ת ז ו יצא ה חו ץ לגבולות־העיר , הי ו מגדולי־הדו ר שעמד ו בצ ד הר ׳ צב י והי ו שהתנגד ו להכרעתו , התחדד ו היחסי ם בי ן שנ י נשיא י בית־די ן אלו , ע ד שר ׳ צב י הסתל ק עצמ ו מהרבנו ת וחז ר למשרת ו הקודמ ת כראש־היש־־ב ה בקלויז , ול א ארכ ו הימי ם ונתקב ל לר ב באמסטרדם , וכמע ט שהתיש ב ש ם הזדר ז לפרס ם קוב ץ תשובותי ו בש ם "חכ ם צבי " שבה ן תפס ו התשובו ת שבהורא ה השנוי ה במחלוק ת מקו ם יות ר מכ ל שא ר ההוראו ת שבספר , כאל ו כ ל הדפסת ו התכופ ה ל א באה , אל א למע ן פרסי ם נמוקי ו בהורא ה זו .

שתי הקהלות, האשכנזית והספרדית, כבדוהו והעריצוהו על גדלו בתורה ומדותיו התרומיות ועל התקנות שהנהיג ברבנות ולטובת הקהלות. אולם, פרצה מחלוקת בינו לבין רב הקהלה הספרדית ר׳ שלמה איילון שהסכים על ספר "דברי נחמיה" מאת נחמיה חייא אחיון בעוד אשר ר׳ צבי מצא בספר דברי מינות של כת שבתי־צבי, ושוב הניח ר׳ צבי גם את הרבנות באמסטרדם ונסע ללונדון, שם נתקבל בכבוד רב ולזכרון שהותו שם צייר אומן אחד דמות דיוקנו. אבל הוא לא נשאר שם הרבה חזר לפולניה דרך עמדן, הלברשטט, ברלין וברסלוי, עד שנתקבל בשנת תע״ד לרב אב״ד בלבוב, בה הנהיג נשיאותו ברמה. גם שרי המדינה חלקו לו כבוד גדול, שלא נעשה מעולם לרב בישראל, והיה לו רשיון לדון גם דיני־נפשות, אבל לא האריך ימים על כסאו ועל הא ל אלהים בלילו יום ב׳ דרח אייר תע״ח. תע״ח (1718), ר׳ שמחה ב״ר נחמן הכהן רפפורט, אחרי פטירת ה״חכם צבי" נקרא ר׳ שמחה למלאות מקומו, הוא היה מקודם אב״ד בדובנא, הורדנא ולובלין ומשם נקרא לכהן ברבנות לבוב, אבל לא ארכו לו הימים על כסאו, מנוסח המצב ה של בנו הר׳ חיים כהן רפפורט מוכח שר׳ שמחה ישב איזה זמן על כסא רבנות לבוב, יתכן שאחרי עלותו חזר להביא בני־ביתו לבובה, והנה באמצע הדרך, בשברשין, חלה והלך לעולמו בז׳ א בתע״ח. אחדות מדרשותיו מובאות בס׳ "זכר החיים" לבנו ר׳ חיים. תע״ט (1719), ר׳ שלמה זלמן ב״ר יצחק,

מגיד מישרים וראש ב״ד, גאון חסיד ומקובל, העמיד הרבה תלמידים גאוני ארץ, ט׳ חשון תע״ט. תפ״ב (1722), ר׳ צבי ב״ר שאול לנדא, ממשפחת קיקניש, מחודם אב״ד בזשמיגרוד ואחרי־כן גדול הדיינים בלבוב, הציל עשוק מיד עושקו, העמיד תלמידים גדולי ישראל וחיבר חיבורים מחוכמים, א׳ בר״ח תמוז תפ״ב. תפ״ח (1728) ר׳ חיים ואחיו ר׳ יהושע בני ר׳ יצחק הלוי רייציס, המה הקדושים שנהרגו על קדוש־השם. ר׳ חיים (נולד תמ״ז (1687) היה ריש מתיבתא בלבוב, גם אחיו ר׳ יהושע (נולד תנ״ז 1697) מופלג בתורה ובחסידות, עתירי נכסין נדיבים ופזרנים לעניים ואביונים. והנה בא מומ׳ אחד ממרחק שניחם על אשר עשה ושב ליהדות, הדבר נודע לראש־הכומרים והמומר נתפש, כאשר חקרוהו מי יעץ לו שיחזור לאמונת היהודים, אמר אינו מכיר אנשי קהילה זו, אבל אם יתיצבו לפניו יכיר מי הוא המפית. ראש־הכומרים צוה על כל בני הקהילה להתיצב בשורה, ביניהם הרבנים וראשי מתיבתא, מפני שחשובי העדה נחשדו ביחוד שהם השפיעו על המומר לחזור ליהדות. כשעבר המומר ולא הצביע על איש, אמר ר׳ חיים לראש־הכומרים בשפת רומי: "ראה, אדוני, כי חף אני ממעשה זו ובחינם נחשדתי". כאשר שמע המומר דבריו, הפנה פניו אליו וא ל אחיו ואמר: "עתה אני מכיר אותם, הם הסיתו אותי לכך". שני האחים נתפשו וסבלו עינויים קשים ובערב שבועות תפ״ח נהרגו ונשרפו ונדקרו הגאונים הקדושים במיתה חמורה.

תצ״ב (1732), ר׳ ישעי׳ ב״ר אברהם הלוי הורוויץ, מגיד מישרים וראש בית־דין, לא מש מתוך האוהל. הורה הוראות מופלאות, ערב ר״ח שבט תצ״ב. תצ״ג (1733), ר׳ ישעי׳ ב״ר אהרן משולם מלויצק, ריש־מתיבתא, דיין גדול ומורה צדק. נפטר בקולומיא, ט׳ בתשרי תצ״ג. ת״ק (1740), ר׳ יעקב מקילוקוב, מקודם רב בקוליקוב, ואחרי־כן מורה־צדק ומגיד־מישרים בלבוב, כ״ג כסלו ת״ק. תק״ו (1746), ר׳ מנחם מגלי ב״ר ברוך הלוי, דיין ומו״צ, מחבר ס׳ "זרע ברוך", חדושי מסכתות ום׳ "טעם מן" לפרשיות התורה, ז׳ סיון תק״ו. תק״י (1750), ר׳ פנחס ב״ר יעקב קצנלבויגן, אב״ד בקראקוביץ, ואחרי־כן ל״א שנה מגיד־מישרים בתוך־העיר, י״א אדר תק״י. תקי״ד (1754), ר׳ משה חיים ב״ר אליעזר, מקודם אב״ד בקומרנא וזלוטשוב, ואחרי־כן אב״ד בלבוב. בזמן ריב הנהלת הקהילה על רבנותו של בעל ״פני יהושע״, וכאשר העלילו בשנת תפ״ח (1728) על ראשי הישיבה ר׳ חיים ור׳ יהושע רייצים ונהרגו