<׳: 42 ההיים הדתיים של יהודי לבדב 424 רגילים לכבד בהם, והכיבודים היו להם מקור הכנסה, הגבילו תקנות הרבנים את זכותם לחלוקת כיבודים במשך שנה אחת, ארבעה תוארי ״חבר״ ולשנים — תואר "מורנו"; תואר "חבר" ניתן לאנשים הנשואים לפחות שלש שנים, ותואר ״מורנו״ — לנשואים במשך שש שנים. במשך הזמן נאסר על הרב לחלק את התוארים למועמד שלא הוכיח באישור ששילם לקופת־ הקהל את התשלום, שנקבע בעד כיבודים אלו. ההג־ בלות שהוטלו על רבני הקהלות, הוטלו גם על רבני הגליל. הרב רשאי להטיל חרם על עבריינים בקהלת, אבל הוא תלוי בדעת הפרנסים, אם הם מצווים עליו לעשות זאת. קרו מקרים, שרב הגליל התערב בגליל, שאינו כפוף לו. הדבר גרם לסכסוכים ולחרמות הדדיים. כדי לעשות סייג בפני מאורעות כאלה, הוציא המלך זיגמונד־אויגוסט בשנת 1551 פקודה, האוסרת באיום עונשים כספיים חמורים, התערבות אנשי גליל אחד בענינים מחוץ לגליל וכן הטלת חרם ע״י רב בגליל שאינו בסמכותו. אפשר היה להטיל חרם מונע, שאם יעבור פלוני על חובה מסוימת יחול עליו חרם. לפעמים ניצלה הממשלה את החרם של יהודים לטובתה: כשרצתה לכפות תשלומין והאיש סירב למלאות אחרי דרישתה, ציותה על הרב להטיל עליו חרם.

בחירת רב־הקהל התקיימה בדרך זו: הפרנסים התועדו ובחרו מבין משלמי מסים גבוהים לקופת הקהל כמה תלמידי חכמים, ואלה היו בוחרים את הרב ברוב דעות. בנוגע לאופן בחירת רב הגליל אין במקורות ידיעות ברורות. מספר הדיינים היושבים בבית־הדין בלבוב היה שנים־עשר בתוך־העיר ושנים־עשר מחוץ־לעיר. בראשית השלטון האוסטרי בגליציה נבחר לפי תקנון היהודים רב אחד על כל מדינת גליציה ולודומריה וגליל זמושץ ועמדו שנים־עשר פרנסים ונשיאים (יודענדירעקציאן) והם סדרו את כל עניני היהודים של המדינה והגליל. הם היו מהוים מעין קונסיסטוריון מטעם הממשלה. בסכסוכים בין אדם לחברו ובעניני־ירושה היו דייני המדינה דנים על־פי התורה. ובעניני דת היתה הרשות נתונה להם להחרים את העבריין ולהבדילו מקהל ישראל וגם להענישו בשימת עול־ברזל על צוארו או להשליכו לבית־ הכלא. נגד פסקי־דין הרבנים בדיני ממונות, לא נתנה רשות של ערעור. אפשר היה רק לפנות בבקשה לחצר־הקיסר וללשכה משפטית עליונה, הדיינים היו מאשרים את פסקי־הדין בגושפנקא, שעליה היה חרות נשר בעל שני־הראשים ושאר סמלים של בית־המלוכה. סדר הבחירה של הרב היה כפול: נבחרו בוררים מתוך אנשי הגליל והבוררים בחרו את הרב ברוב דעות. היה צורך שיהיו שלשה מועמדים ואם הדעות היו שקולות, נמסרה הבחירה להכרעת הקיסר. השכר הקצוב לרב המדינה עלה שש-מאות פרחי־

כסף. חחמזה נקבע, שכל רב, ש״ץ, שוחט, מגיד ומורה־צדק, שיתקבל באיזו עיר שבמדינה, לא יתמנה בלי רשותו של רב־המדינה ובעד נתינת הרשות והתעודה קבל תשלום. גם הזכות לכבד בתואר "מורנו" היתה לדב־המדינה בלבד, והיה בה מקור הכנסה בשבילו.

בתקנון היהודים של הקיסר יוסף השני כד 7 במאי 1789 נקבע שיש להושיב רבנים רק בגלילות (קרייז־ ראבינר), בערים יש להעמיד רק חזנים (שול-זינגר). לרב אין שום שררה על היהודים בענינים משפטיים, ואינו רשאי להטיל חרם אלא במקרים שנדרש ע״י השלטונות. לאחר שש שנים מיום הופעתו של תקנון היהודים (כתב־הסובלנות) ידרשו מן הרבנים תעודות־ בחינה ב׳דיעות של בית־ספר נורמלי. למעשה דרשו חוץ מתעודה כזאת גם תעודה על ידיעת עקרי-הדת על־פי הספר הרשמי ("בני־ציון של הרץ הומברג) הרב נבחר ע״י חברי הקהלה, בעלי זכות־הבח״רה, לפי תשלומי מס־נרות — (בלבוב 7 נרות) — במשך שנה שלפני הבחירות. בלבוב קבל רב־המחוז מקופת הקהל משכורת של 400 פלורין לשנה. לפי פקודת הממשלה משנת 1836 נדרש המועמד לרבנות להביא הוכחה שעמד בבחינה באוניברסיטה אוסטרית בפילוסופיה ואטיקה. בדרך כלל לא היה בנמצא מועמד לרבנות שהיתה לו הוכחה כזאת. בשנת 1855 הצליחו החרדים לשכנע את ראש-המיניסטרים, גרף טהון, לוותר על הדרישה הזאת והוא היה נותן למועמדים לרבנות תעודות שהם משוחררים מן הפקודה. על יסוד תעודות כאלה נתמנו בלבוב הרב ר׳ יוסף-שאזל נתנזון והבאים אחריו . 2 . תפקיד מיוחד מלאו רבני לבוב בעיצומו של המאבק בין החסידים והמתנגדים. הרב ר׳ צבי-הירש רוזנים (1787 — 1806) הטיל בלבוב (1792) חרם על החסידים ובו איסור השימוש בחלפי שוחטים חסידים