453 כתיי־כנסת ו״קלויזן" 454 שמא לא! שילמו לחייט שכרו ויש כאן איסור דאוריתא של "לא תלין פעולת שכיר" ועבירה לחייט שהכשילו. מתוך דרך־ארץ לא רצה להעיר את הרבנית, אלא סגר את הדלת אחריו ויצא בחשכת הלילה לחפש את החייט. במצאו את הבית, העיר משנתו את החייט, והלה, שרעד מהתרגשות, שאלו: "וכי מה עושה רבנו בביתי בשעה כל כך מאוחרת בלילה?" הרגיעו הגאון והסביר לפניו את חששו. ובשמעו כי הרבנית שלמה לו את שכרו בשלמות, אורו פניו. בבית־המדרש הזה ישבו ולמדו גם "אנשי מעמד" שבעיר. הבית היה שריד מתקופת הנהגת ה״שולחן ערוך" בכל חומרתו, ונוהגו של "נוסח אשכנז". כאן נאמרו כל הפיוטים שהונהגו בימי־הביניים בנעימה מיוחדת להם. פיוטים מתקופת "רבנו תם" ומימי מסעי־הצלב; כאן היו עורכים את ה״אשמורת", מעין תיקון־חצות, בלילות ב׳ וה׳ בשבוע. בשנים האחרונות היה המקום, לצערנו, גורם לחילול־השם. לבית זה, בו ישבו ולמדו תורה לשמה, וחום היה שורר בו בימות החורף, היו באים להתחמם גם עניים. אנשי "העולם התחתון" ניצלו את המקום, ובבואם, לדבריהם, כדי להתחמם, התחבאו והחביאו במקום "סחורות גנובות", ובחיפושים שנערכו במקום לעתים קרובות נמצאו סחורות האסורות לפי החוק, והדבר גרם לחילול־השם ממש.
ב. חסידים־שוהל. חסידים, שקנאו במנהגי אשכנז החמורים הנהוגים בבית־המדרש הגדול, הקימו באותו רחוב, ממול, בית־כנסת לפי מנהג חסידים וקראו לו "חסידים שוהל". זמן רב התפללו שם לפי נוסח ספרד ונהגו בו מנהגי חסידים. במשך השנים "התקררו" שני הצדדים ו״חסידים שוהל" הפך מקום כינוס ליהודים פשוטים, אשר שינו את נוסח התפלה, והנהיגו בו נוסח־אשכנז. ג. "קובע עתים לתורה". בעידודו של הגאון ר׳ יוסף שאול נתנזון קנו בעלי־בתים חשובים מגרש ברחוב שפיטאלנא, פנת קאזימירזובסקא, לשם הקמת ביכנ״ס במקום. מחוסר כסף מכרו 2 חנויות בקצה הבית, לצד הרחוב. הבנין המפואר הכיל 2 קומות: קומה א׳ — בית־כנסת גדול ויפה; קומה ב׳ — בית־מדרש, סוכה נאה ודירה לשמש. "דבר מיוחד היה בביכ״ג זה, שלא היה נהוג בשום ביכ״נ בלביב: ארון־הקודש לא עמד בצד מזרח, אלא בצד דרימית־מזרחית, כי האדריכל שבנה את ביה״כ מצא במדידתו שארץ־ישראל היא בפאת דרומית־מזרחית. הדבר היה בימי הגאון ך׳ יוסף שאול נתנזון, והפולמוס היה גדול וכבר
רצו להרוס את הבית ולעשות בו שינויים, אך בכל זאת נשאר הכל כשהיה בבניתו. בביה״כ התפללו בנוסח־אשכנז, והוא שימש כמוקד תפלה להמוני־העם ולבעלי מקצועות חפשיים. הם קבעו לעצמם "מגידי־ שעור" מיוחדים שלמדו אתם. בכל בוקר ובכל ערב, פרק משניות, עין־יעקב ושולחן־ערוך אורח־חיים, ושעור מיוחד בתלמוד. לפעמים אמרו לפניהם דברי אגדה. בביהמ״ד למעלה התפללו בנוסח־ספרד. כ״מגידי שעור" זכורים הרב ר׳ מענדל בובר והרב ר׳ הירש האמר. ר' נתנאל ליכטר היה להם משמש־בקודש ובעל־קורא מצוין ומובהק ונעשה אח״כ אחד המוהלים המפורסמים בעיר, כסגנבו שימש גיסו ר׳ יעקב. הבית, שהיה בטבור העיר, שימש גם לאספות פומביות לכל דבר־מצוה, למפלגות, לקרנות לאומיות, לדרשנים, למגידים ולחזנים. בגמר השעור בביהמ״ד היו מכבדים את רבם ומזמינים אותו ל״מרתף היין" של ר׳ מענדל ויינשטיין —שהיה בשכנות — ל״כוס מי־דבש" ("מעד" בלע״ז). הגבאים בשנים האחרונות היו: שמלקא באראך, ישעיה ווירקליך וחיים פרלמוטר.
ד. "קוריט ע שוהל". על שם הנה"ר "פלטב" שהיה בסביבה, בפולנית 10 ץז 0 > 1, אשר בקצה העיר, הנקרא "ז׳ולקובער שראיק", ביכ״ג גדול ומפואר שאגדה מיוחדת נודעת לו, והיא: יהודי חשוך־בנים תרם לפני מותו מגרש להקמת בית־כנסת. הדבר היה בתקופת הישועים, והם העלילו שהיהודי תרם את המגרש גם לבית־כנסת וגם לכנסיה. הסכסוך הגיע לבית־המשפט, שפסק כי באין אפשרות לבנות את שני המוסדות על מגרש אחד, יש למכור את המגרש במכירה פומבית ולחלק את הכסף לשני הצדדים. יום המכירה הפומבית נקבע ליום־כפור, בידעIם כי היהודים לא יופיעו ביום זה. יהודי אחד, ליבקיביץ, ממשפחת תורמי בית־הספר ליבקוביץ, מתבולל וחופשי בדעות, בא דוקא ביום הכיפורים, וסיגרה עבה בפיו, כדי שלא יכירו בו והשתתף במכירה וזכה בה. לפנות ערב, בשעת תפילת נעילה, בא היהודי הקונה לבית־הכנסת בעיר, ניגש לרבה של לבוב, בעל "ישועות יעקב", וסיפר לו על מעשהו. הרב לחץ את ידו ואמר לו כי מובטח לו שיזכה לעולם־הבא. על מגרש זה בנו את בית־הכנסת המפואר אשר שימש את יהודי הסביבה כל השנים לתפילה ושעורים. ה. ביהכנ״ס "מאור ושמש". ברחוב מיודובא. נדבת מר טשום, ונקרא על שמו "טשום שוהל". בנין נהדר שהוחזק ע״י אנשים אמידים מן הסביבה והיה להם חזן מיוחד וכלי־קודש.