39 ד״ר מ. נ. נלכד 40 יעקב שצ׳אביבסקי מורשה, והיהודי קיבל את השטח לבבין. בשנת 1571 פרצה ברובע היהודי בתוך העיר דליקה נוראה שהשמידה כמעט את כל הבתים בתוך הרובע וגם את בתי-השכנים ברחוב רוסקה- בלאכארסקה, ככר הדומיניקאנים עם הכנסיה הרותנית (צערקיעו ויואלאסקא) הישנה. העיריה רצתה לנצל את ההזדמנות, מבלי להתחשב באסון הקשה, ולגמור את המאבק ביהודים ע״י דחיפתם לתוך חומות העיר. ביאושם פנו היהודים אל זיגמונט אוגוסט, וב~ 15 ביוני 1571 ציווה לראש־העיר שלא יתעלל ביהודים וירשה להם לבנות את בתיהם על המגרשים הישנים, בתי-עץ או בתי־אבן, לפי החלטתם. בתקנה נוספת שיחרר את היהודים מתשלום המסים עקב הנזקים שסבלו בדליקה זו והטיל על הסטרוסטא מיקולאי הרבורט מפלשטין לקיים בקפדנות את הודאתו זו. היהודים בנו מחדש את רובעם והתקרבו עוד יותר אל חומות העיר. המאבק עם העירונים לא היה לחנם. היהודים ניצלו את הזמן הקצר שבו הותר להם המסחר החפשי לחדש את קשריהם המסחריים עם קושטא, שהופסקו בסוף המאה הט״ו. לבוב היתה שוב אחת התחנות החשובות בקר- המסחר המזרחיים, וגם יהודים תורכיים היו באים ומכניסים סחורות למכירה. אחד מהם, משה. נאשם ע״י עירוני לבוב, מתוך קנאת־התחרות, במעשי-ריגול ונאסר בשנת 1502 ומת במאסר, דבר שגרם להתערבות דיפלומטית מצד השולטן באיאזט השני בענין החזרת הסחורות שהוחרמו אצלו לפני מאסרו.
אזרחי לבו ב הפיצו שמועות, שהמהגרים היהודים, גם מפולין וגם מקושטא, הם מרגלים ובוגדים לטובת תורכיה 41 א). אכן, העירונים העלו חר ס בתכסיסיהם. היהודים הצליחו לצאת זכאים מהאשמות אלו והמשיכו במסחר התורכי-פולני, הלוך וחזור. מעגל מסחרי זה גדל עוד עם הסכמי-המסחר שהיאגילונים כרתו עם תורכיה בשנים 1519, 1523, 1553, 1560, בהן היו היהודים ממלאים תפקיד מכריע. בשנת 1531 ניהלו היהודים נתן ומשה מסחר רב ־ היקף עם תורכיה דרך סוצ׳אבה ובשנת 1532 קיבלו משה יחד עם שלמה מלבוב אגרודחסות של מלך פולין, לנהל מסחר חפשי עם תורכיה. בין היהודים התורכים שהשתקעו והקימו סוכנויות מסחר בלבוב היו סוכניו של יוסף הנשיא, נסיך
נאקסוס. העירונים שהיו מודאגים בגלל המתחרים החדשים התחילו להציק להם, אך המלך זיגמונט־אוגוסט ריסן את התנגדותם. דווקא אז היה מעונין לקיים יחסים טובים עם תורכיה ועם יוסף הנשיא, נסיך נאקסוס, שבו היתה תלויה הכנסת הצירים הזרים בחצר השולטן. לכן הרשה המלך ב־22 בינואר 1567 ליוסף נשיא "שתמיד עזר לנו ולצירנו ובכל הזדמנות עמד לימינו", להקים בפולין מחסני־יין ולשלוח את שני סוכניו חיים כהן ואברהם דדדמוסו למטרה זו. הם קיבלו רשות לסחור בכל מקום וביחוד בלבוב, ולהעביר את סחורותיהם בלי שום תשלום־מכס. הם שוחררו גם משיפוט העיר והוויבודה והיו צריכים למסור דו״ח רק למלך או לקומיסארים שלו. סוכנים אלה, יהודים שמוצאם מפורטוגל, הגיעו לבובָה במאי 1567 והתחילו מיד במסחרם. העיריה עשתה הכל כדי לסלק את המתחרים הבלתי־רצויים ולא נרתעה אפילו מביטול הפריבילגיה של המלך. אולם המלך עמד בדעתו ושלח לעיריה אזהרה חריפה באיום עונש של 2000 פל׳ אם יזלזלו בהוראותיו. כאן מצאה העיריה עזר גם אצל היהודים, שראו בסוכנים מתחרים בלתי "רצויים גם להם, והיתה סיבה לכך. בשנים 1567 — 1569 מכרו סוכניו של יוסף הנשיא,
חיים כהן ואברהם דדדמוסו, בלבוב גופא 377 חביות יין־מלמזיה בשורש של 30.000 פלורין, 212 חביות ייךמוסקא ט וסחורות בסכום 5000 פלורין, ובמשך שנה אחת ( 25.51569 — 25.5.1570 ) 374 חביות ייךמלמזיה ו~ 70 חביות יין־מוסקאט. אחרי מותו של אברהם דה- מוסו קיבלו את הנהלת העסקים שני בניו משה ומרדכי דה־מוסו. אתם עבד דון דוד פאסיס מפר (פרבר קושטא). לשותפות הצטרף עוד יהודי פורטוגלי יעקב סידים. קבוצת־הסוחרים שהשתלטה על כל מסחר היין הדאיגה לא רק את הסוחרים הנוצריים אלא גם את היהודים. כל מאמציהם לסלקם היו לשוא. כי ה״פרנקים", כפי שנקראו בפי היהודים. מצאו חסות אצל הקנצלר יאן זאמויסקי. השותפות הזאת מכרה בשנת 1570 230 חביות ייךמלמזיה בשורש של 6.900 טאלר, שהובאו בשתי אניות דרך הים השחור. נוסף לחברה זו נמצא בלבוב עוד יהודי פורטוגלי, יעקב בן רפאל, וקבוצת יהודים מונציה, שניהלו עסקים סיטוניים . בשנת 1605, במות איש־חסותם, הקנצלר יאן זאמויסקי, — נעלמו כולם מהבמה המסחרית בפולין . גדל גם היקף עסקי־הכסף של יהודים כנגד שטרי־ חוב, משכנתאות ומשכונות. העסקים קוימו ע״פ רוב