483 החסידות וגדולה לכוב 484 היה מטיל אימה על הציבור, ואע״ם שנתקרב אל החסידים היה שונא את הצדיק ר״י מריזין. הגאון ר׳ יוסף שאול נתנזון, ששימש ברבנות בלבוב, הכריז בכל מקום שהוא מתנגד לחסידות ושונא את החסידים, והיה קובל על החסידות שהמעיטה את התורה. בימיו של הרב ר׳ יוסף שאול נתנזון לא היה הצדיק מבלז מעיז לבוא ללבוב, לפי שהזהיר בו הרב שלא יעיז להיכנס אל העיר. ואעפ״י שלא היה כוחו של הרב יפה לאסור את הכניסה ללבוב, היה הצדיק מבלז שומע בקולו כדי שלא להקניטו. כשהיה בסביבות לבוב, היה יושב מחוץ־לעיר, ואנשי־שלומו היו יוצאים לקבל פניו. החסידים לא היו מעיזים פניהם כנגד הרב, ובשיחותיהם היו אומרים עליו "הרב שיחיה". ובנוגע למחלוקת שבינו לבין הר׳ מבלז, היו אומרים בענוה: אל נכנים ראשינו בין שני הרים גדולים.

מלבד רבני לבוב שהיו שונאים את החסידות ומתנגדים לה, הגיעו ללבוב גם מתנגדים מן החוץ, שהוסיפו על שלהבת המלחמה. המטיף של המתנגדים, ישראל־לייבל, מחבר "ספר הויכוח", שהרעיש את הרוחות בדרשותיו ובספריו, וביקר בלעג מר את ספרי החסידות "צוואת הריב״ש" "כתר שם טוב", הגיע לגליציה מוארשה כדי להפיץ ספריו נגד החסידות. מכיון שנכשל בפעולתו בריישא, שבה הפריעה לו הממשלה בהפצת ספריו, נהג בלבוב בזהירות יתירה, לא הפיץ ספריו בקהל החסידים, וגם בדרשותיו נזהר מלנגוע בהם, אלא דרש על דרך המוסר בכלל. אך כל תכסיסיו לא הועילו. פקידי הממשלה בלבוב לקחו את ספריו והחזיקו בהם. המטיף ישראל לייבל פנה בתלונה־בכתב לשלטונות והעז גם להגיש בקשה אל הקיסר פרנץ, ואף זכה להתיצב בפני הקיסר ולמסור את כתב־הבקשה לידיו. תוצאות החקירה היו קשות לחסידים: נגזר איסור על אספות פומביות של החסידים בכל מדינות פולין, שעברו לשלטון אוסטריה, וכמה ממנהיגי החסידות עזבו את מקומותיהם ועברו לנפות פולין ולוארשה "עד יעבור זעם".

בימים ההם היתה מלחמת החסידים במתנגדים , והמשכילים בחרדים , נטושה בבית המדרש , בחדר־ חקלא וברחוב היהודים . אך הניגודים בין החסידים והרבנים בלבוב הלכו ופחתו ובמלחמה נגד המשכילים נתאחדו שניהם בחזית אחת והשלימו ביניהם כדי להלחם באויב המשותף — בהשכלה . ר׳ שמעון סופר , ראב״ד בקרקא , בנו של הגאון ר' משה סופר ("חתם סופר" ) בפרשבורג , בא ואיחד את האדוקים עם החסידים . הרבנים , שלא היו מודים בצדיקים , ותמיד היו חסים על כבוד תורתם , נצטרפו להם והאדוקים והחסידים נעשו אגודה אחת . עם טשטוש התחומים בין החסידות והרבנות ולאחר שהניגודים ביניהם הלכו ופחתו , אסרו החסידים והרבנים יחדיו מלחמה נגד ההשכלה , בראותם בה תנועה המתנקשת בנפש האומה להכחידה מן העילם . ההשכלה והחסידות לא יכלו לדור בכפיפה אחת , אעפ״י שהמשכילים העברים שאפו ל״חיבור החכמה עם האמונה" . החסידות דבקה באהבת ישראל ובחבה לציון וירושלים וינקה את כוחותיה ממקורות הקבלה , בעוד שההשכלה תבעה גישה מדעית־בקרתית אל העולם ומלואו . לבוב היתה אחת הערים שמלחמת החסידות וההשכלה הגיעה בה עד חרמה משני הצדדים , הקנאה הדתית גברה במחנה החסידים , והקרב היה נטוש במלוא החריפות . המשכילים ראו את החסידות ראיה חיצונית , בלי להבין את שרשיה החברתיים הם שנאו את החסידות שעמדה כאבן־נגף בדרך התפשטותה של ההשכלה , והשנאה עוורה את עיניהם מראות את הצד החיובי שבחסידות .

זכו המשכילים שיוסף השני, קיסר אוסטריה, ובאישורו — נקט מנהל ביה״ס נפתלי הרץ הומירג אמצעי־כפיה להרביץ השכלה בקרב היהודים לעשותם אזרחים "מועילים" כביכול. בלבוב התקיימה קבוצת משכילים. י״ל מיזס, העשיר וחפשי בדעות; בנימין צבי נטקים, שנקרא בפי האדוקים בשם "נביא השקר", מפני שהטיף להשכלה בהוכחות מספרי הנביאים; יצחק ארטר; שלמה־יהודה ליב רפפורט וכר. כדרך המשכילים, היו מתאספים ומבקרים את ההזיות של החסידים שנתרבו אז בגליציה ואת בעדותם של הרבנים והתורנים, והיו מושכים אחריהם את הבחורים חובשי בית־המדרש ומעוררים אותם לחקור בחכמה, ללמוד תנ״ך ודקדוק, לשונות־ לעז וקריאת ספרי השכלה. הם העמידו תלמידים הרבה בלמדם חנם אין־כסף את כל התאבים לתבונה. י״ל מיזס, שנולד בלבוב בשנת 1798, היה אחד מאנשי הפולמוס הקיצוניים שנלחם בחסידות בחריפות יתירה. בספרו ״קנאת האמת״ (וינה, 1828) התקיף את מבצר החסידות השנואה עליו, בהביעו דעתו בעד תקונים בדת, והרבה לדבר על הצורך בתקון של סדרי התפלה בישראל ובביטול אמירת הפיוטים, ועוד כהנה. הוא היה מטיף למלחמה נגד האמונה ברוחות, בשדים