מ. ש־גשורי ובכישוף, שנתחזקה בע ם עם התפשטות ה של"כ ת הבעש״טגים". הספ ר עשה רושם גדול בחוגי המשכילים והחרדים ועורר רוגז רב בקרב החסידים. א ד ה ם פחדו מפניו ולא נגעו בו לרעה, אף שנלחם בהם בשצף־ קצר, ובעיקר אסר מלחמה נגד הרבנים. הוא הוציא לאור את הספר "תכונת הרבנים" של דוד קארו בצרוף הוספות ותקונים. ספר זה היה ראשית מלחמת המשכילים ברבנים והשחיר את פניהם בכנויים של "מרחיקי החכמה ובחי התבונה", אשר לשונם "לשון מטורפת, מדולדלת ומשובשת", והם יודעים רק להחמיר באסורים. אף שי״ר, יליד לבוב, היבר א ז קונטרס "נר מצוה" שבדעתו היה להוציאו בדפוס, ומפחד ה״מתחסדים" נשאר בכתב־ידי, ורק אחרי מותו נדפס (נחלת יהודה, 1863). שי״ר היה גזבר ינאמ ן בעסק חכירת מס־ הבש ר והתפרנס בו כ״ה שנה בערך בלבוב. עד שקבל את הרבנות בטרנופול. יוסף פרל, מטרנופול, היה מבקר בעניני מסחר בערי לגיציה, וגם ללבוב הגיע, וכאן נפגע בהשכלה. כבן למשפחת אדוקים היה דבוק בחסידות, ומכאן בקיאותו העצומה בספרית החסידות ובחיי החסידים. וחסיד זה שהפך להיות משכיל, שנא את החסידות ואף כתב שתי סאטירות עליה: "מגלה טמיריך ו״בוחן צדיק", בבחרו בסאטירה ככלי־נשק במלחמתו בחסידות ובקנאות, בבערות ובקלקול המדות בחברה שפשו בגוף האומה. בסאטירה ירה פרל חציו בחסידים ובקנאים שהיו בעיניו "ההולכים בחושך ומורדים באור". את ספריו הדפיס בלבוב.

הד״ר יצחק ארטר (1791—1851), בן דורו של יוסף פרל, עוד עלה עליו בשטח הסאטירה. באחת הסטירות שלו, "חסידות והכמה", התלוצץ בחסידים, אשר "כבהמה בבקעה" ילכו וימשכו אחרי ה״רביים" וה״צדיקים" המתעים בערמומיותם ונכליהם. תרופה למחלת החסידות מצא פרל במדעים. אך גם על המשכילים המתבוללים הרים את שוט לשונו. יצחק ארטר התלוצץ גם על חזני ישראל המוציאים ערב־רב של קולות בלי הרמוניה, השואגים כלביאים ותומכים בבהונות ידיהם את קני צואריהם, המרמים את הבריות בצדקתם המדומה ושותים יי״ש בחברת אנשים ריקים ופוחזים ועם נשים שחקניות, וגם "יין רקח ירוו ומעדנים ישבעו על כל כבוד חופה ובהמול בשר ערלה". בקורת זו נמתחה לא על "בעל התפלה" הפשוט, העממי, המבקש רחמים על שולחיו בקול חנוק מדמעות ובלב תמים ונאמן עם אללים, וגם לא על החזן היודע פרק בנגינה והוא שר עם מקהלה ובלויות עוגב, אלא על החזן שאינו "בעל־תפלה", ואף אינו יודע־נגינה, טיפוס־מעבר שהיה מצוי בגליציה ועליו שסך את חמתו. רוגזה של הקנאות קפץ על ארטר וחבריו. רב־ העיר, ר׳ יעקב אורנשטין, פרסם אזהרה, שהמשכילים שי״ר, ארטר וכו׳ הם מסיתים ומדיחים, ויש להבדל מהם, כי הם כמוחרמים וכמנודים. החרם בוטל מהר בשל התערבותה של הממשלה האוסטרית. אבל בינתים קופחה פרנסתו של ארטר, כי ההורים האדוקים חדלו לשלוח את ילדיהם אל המורה ,,המסית ומדיח" והוא נאלץ לעזוב את לבוב.

לשי״ר היה אוהב ומרחם, פקיד נושא משרה גבוהה בלשכת נציב־הקיסר בלבוב. הוא היה חסיד שבאומות העולם. בלי שום פניות היה עוזר למשכילים ותובע את עלבונם מידי רודפיהם הקנאים. לימים נתמנה כשר־הגליל בטרנופול, והוא שהיה מגן על שי״ר כל ימי היותו רב בעיר ההיא. ובשעה שהחרימו את שי״ר בלבוב יצא לתביע את עלבון המשכילים. בפקודת הממשלה אנוס היה הרב י׳ יעקב אורנשטין להכריז שוב רע על החרם, ואנסו את הרב שילך וידרוש בבית הכנסת, שאין כאן לא חרם ולא שמתא, אלא אדרבא, צריך לנהוג כבוד בשי״ר וחבריו. אמרו, כי מרוב צער חלה הרב ר׳ יעקב אורנשטין. המשכילים נצחו את ה״חרם", אך ידם היתה על התחתונה במלחמתם עם החסידים.

אף על רנ״ק, נחמן קרוכמל, שישב בזולקיב, והיה מבקר תכופות בלבוב והשפיע על חברי המשכילים, יצא רוגזם של הקנאים. הם הכריזו עליו שיצא לתרבות רעה בעמדו ביחסי־ידידות עם "חכם" של הקראים. רנ״ק יצא ב״כתב התנצלות" שבו שם לאל את האשמות מתנגדיו מ״כת המתחסדים", שבעצמם היו מן הנרדפים ו״אחרי שהגיעו לכח גבה לבם עד להשחית, והרחמן יצילנו מן הנרדף ששב להיות רודף". אך מעטים היו בעלי כח מוסרי כרנ״ק, ורבים מן המשכילים הושפעו ברדיפות החרדים, חזרו בתשובה ושבו לחוגי החסידים, שהשמחה היתה שרויה במעונם: אברכי החסידים שמחו, ספרו מעשיות מפליאות, שתו "תיקון", רקדו וזמרו, מפני ש״הרבי צוה להיות שמח". המשכילים שלא יכלו לעמוד בנסיון, חזרו והתקשרו עם ההמונים החסידים. ואפילו אחד מקרוביו הנאמנים של שי״ר, יעקב שמואל ביק, עזב את ההשכלה והצהיר על אהדתו ל״מתחסדים", ודיבר ביראת־הכבוד על הצדיקים והחסידים. ביק החליט ש״אהבת ישראל" קודמת להשכלה, ומוטב להתחבר לחסידים באמונתם הנלהבת