מ. ש. גשור י חזני לברב במשך מאות שנות קיומה של לבוב היו בה חזנים ומשוררים, בהם ידועים שעוררו הד בזמרתם ובחימר יצירותיהם, אבל שמותיהם אבדו בתהום הבשיה. אכן, שמו של אחד משליחי־הצבור נזכר בהזדמנות של פרעות שהיו בלבוב. בהתנגשות שהיתה בשנת 1664 בין היהודים והרותנים בלבוב, מסופר, שגם הש״ץ יוסף חיות נהרג בשעה שעמד בתפילה, אך לא נמסרו פרטים עליו. כן נמסר באחד המקוי־ות, שליהודי לבוב ופרבריה היה שליח־צבור, שהיה גם מלמד־דרדקי, שלא קיבל משכורת קבועה, אלא התפרנס ממשלוח־מנות בפורים וממתנות שמחת־תורה והוא קיבל תשלום בכל שמחה, חתונה וכדו / מכאן אנו למדים שמצבו הכלכלי של החזן ושל יתר בעלי תפקידים צבוריים לא היה סוגה בשושנים, ולעתים נקראו בשם "משועבדים". החזנות הטיפוסית שבמזרח־אירופה, הידועה בשם "החזנות הפולנית", היתה מקובלת גם בלבוב. בחזנות הפולנית אין משקל וצורה אירופית־מוסיקלית. הסולמות הם הסולם הצועני והסולם המזרחי הרך, מלבד קריאת התורה שבסולם המזרחי החזק בשיר־השירים, רות, קהלת ולכה־דודי, אין ליהודי פולין סגנון הסולם החזק. הם החזיקו במסורתם המקורית בנגינה, בהיותם מרוחקים מתרבות אירופית ולא הושפעו מעמים אחרים ומקניניהם הרוחניים. מעטות ודלות הידיעות על החזנים והחזנות עד המאה הי״ח, לא רק בלבוב, אלא גם בכל יתר הקהלות.
לבו ביהודית, ספוגת מסורת ולאומיות, היתה אחד המרכזים החשובים של הליטורגיה היהודית במזרח אירופה. הזנות וחיבה לנגוני הרגש של גדולי בעלי־ התפלה היו חלק בלתי־נפרד של הווי הקהילה הזאת. כאחת הקהילות העתיקות בישראל שמרה על מסורת הנגינה העתיקה של דביקות והתרוממות הנפש, בנגוד לזמרת־הסדר שחודשה בעיקר בקהילות מערב אירופה, מתוך מגמה להכניס השכלה מוסיקלית בליטורגיה היהודית. רק ב־11 בתי־כנסת היו חזנים ובתוכם: 1. בית־הכנסת העירוני הגדול א. ברוך שור (1823 — 1904) שמו של ברוך שור נזכר עוד היום בפי יהודי גליציה, ובפרט יהודי לבוב, ביראת כבוד והערצה. מי ששמע את ברוך שור וראהו עובר לפני התיבה, הרגיש שאנחתו ומסירות־נפשו בתפלה נגעו ללב היהודי. נעימותיו הערבות היו פירוש מצוין לתפלותיו. יצירתו "אז בהלוך ירמיהו על קברי אבות" המחישה את חורבן ירושלים, ורבים משומעיה בכו בדמעות־ שליש.
מהחזנים הגדולים שכהנו בלבוב, היה ברוך שור החזן היחידי שנולד בעיר זו. הוא נתגדל ונתחנך על ברכי התורה והמצוה בסביבה של יהודים אדוקים וחרדים שבגלילות גליציה בתקופת פריחתה של החסידות. קיבל תורה מאביו, הלמדן החסיד המובהק של בית ריז׳ין, נכד ה״תבואות שור", ומנעוריו עד שהגיע לגיל הגבורות כהן בחזנות בבתי־כנסיות של יהודים חרדים־אדוקים, ובכל הויתו היה כאחד מהם. כבעל־תפלה היה המתאים במלוא מובן המלה לדין ש״ע, ירא וחרד על מצוה קלה כחמורה והיה מנגן ומלחין בחסד עליון ובכשרון גאוני. רוב יצירותיו לא חוברו לשעתן בלבד, אלא גם לדורות הבאים, כי תמיד יפליאו את יצירתו, חכמתו וכשרונו. בעצמו התאים את ליוויו לנעימות למקהלה, ובכל תנועה ונעימה הכניס מרוח הנגינה היהודית. מנגנים מפורסמים, שרים ורוזנים היו באים לשמוע אל שירתו וזמרתו, ביהוד תפלת "כל נדרי" בליל כפורים. בן תשע נלוה אל החזן ר׳ בצלאל שולזינגר מאודיסה ב״מסעותיו". אחר כך שר אצל ירוחם הקטן ובגיל י״ג עבר לפני התיבה והיה לחזן. ביאסי (רומניה) נשא לו אשה וחותנו העשיר שלחו לבוקרשט להשתלם במוסיקה. כבר אז נתפרסם כמחבר תפלות לימים הנוראים, וביחוד נודע "סדר העבודה" שלו ליום־ הכפורים. בשנת 1859 הוזמן לביהכ״נ העירוני בלבוב