701 ד״ר פ. פרידמן 702 ״שכר דירה״ חדשי שעלתה בממיצע 2000 עד 10.000 זהוב. המחירים בשוק זה היו שונים ומשתנים בכל מקום ובכל פעם. לא אחת אירע שבעלי־הבתים השליכו את היהודים המסתתרים, משאזל כספם, החוצה. היו מקרים שנודע לסחטנים (שאנטאזשיסטים) על מחבוא כזה, ואלה דרשו סכומים גבוהים או גם "דמי־לא־יחרץ" כמעט חדשי קבוע. בעוד אשר יהודי שמראה פניו העיד על מוצאו׳ לא היתה לו ברירה אלא להתחבא אצל הנוצרים׳ הרי יהודים בעלי "מראה טוב (שאינם "דומים") יכולים היו לחפש מוצא אחר. רבים מן ה״בלתי דומים" התחפשו כנוצרים על־סמך תעודות של "אריים" שרכשו׳ השתכנו בשכונות ה״אריות" ועבדו בתור נוצרים. כמובן, כדי לצאת מסבך הסידורים האדמיניסטרטיביים הקשורים בהשגת דיור, רישמה במשרד הבולשת, במשרד לכרטיסי״מזון וכר דרושה היתה גם להם עזרת מכריהם הנוצרים׳ שידעו את סודם. חייהם של יהודים "אריים" כאלה היו רוויי פחדים. בעברם ברחוב היו נתונים תמיד בסכנה. שליחי הבולשת׳ סוכנים אזרחיים ומרגלים מומחים לדבר׳ היו תרים ברחובות אחרי "אריים" מתחפשים. מלבדם שוטטו בחוצות העיר סחטנים, אנשי־
בליעל, וא ף ילדים, שהתמחו במלאכת ם עד שבטביעת־ עין בלבד הכירו יהודי מתחפש׳ אם רק תנועותיו או העוויותיו היו שונות קצת מן הרגיל. ציידים אלה נהגו להזמין כל חשוד לשער בית סמוך׳ צוו עליו לפרוק את מכנסיו׳ וכך קבעו אם הוא בן ברית־אברהם. לנשים היה קל יותר להתחמק מרודפיהן. אכן, היתה גם בדיקה "אידיאולוגית" ביסודות הנצרות, מנהגיה ותפי־ לותיה, בה אחזו ביחוד לגבי נשים. וכאשר כל החקירות לא הועילו׳ הובאו החשודים אל משרד הגיסטאפו׳ שהיו להם שיטות אחרות׳ נמרצות יותר, של חקירה־ודרישה. כך נתפסו כמעט בכל יום עשרות יהודים מסתתרים או מתחפשים. אלו שלא נרצחו מיד להגלותם, הובאו אל המחנה היאנובי לתא מיוחד שהיה מכונה "תא־ המות" ומשם הוצאו להורג. רבים מן המתחפשים חשבו שמצבם היה בטוח יותר אם יעברו לעיר אחרת, שם פחותה הסכנה לזהותם ע״י מכרים. רובם עברו לוארשה או לקראקא. רבים מהם נתפסו בדרך׳ בסריקות הרבות שערכה הבולשת בתחנות מסילת־הברזל או ברכבת. מן המגיעים לוארשה חלקם נתפסו אח״כ׳ וחלקם נהרגו בעת המרד הפולני ב־1944. רק מעטים ניצלו.