717 ד״ר פ. פרידמן 718 שנקר אשם "בית־החולים". ההשגחה הרפואית על בית־ החולים היתה בידי ד״ר מ. קורצרוק׳ ואחר־כך — בידי ד״ר ז. ראפאפורט. כדי לגלות את החולים והתשושים המסתתרים קיימו השוטרים אחת לשבוע מין בחינה בצורת התחרות־מירוץ. האסירים נצטוו לרוץ במהירות גדולה על פני כל המחנה, משער אל שער, ודווקא בסדר גמור, שורות־שורות; מי שעמד במירוץ־מוות זה׳ או פיגר׳ סימן שחלש הוא ונידון למיתה. צורה "משוכללת" של מירוץ־המוות היתה נקראת בשם ״מירוץ הויטאמינים"׳ כנראה — המצאתו של וילהויז. "ויטאמינים" היה כינוי־לעג לשלושה מיני משא כבד: קורות (בפולנית ״בעלקי״, שנקרא — "ויטמין ב"), לבנים (בפולנית: ״צעגלי״׳ שנקרא — "ויטמין צ"), וקרשים (בפולנית: "דעסקי"׳ שנקרא —"ויטמין ד") אחרי תום מלאכת־היום של 10־12 שעות נצטוו האסירים לעשות עבודה נוספת — להסיע על גבם את הקורות, הלבנים והקרשים מתחנת־הרכבת אשר בקלעם־ רוב ולהביאם אל המחנה. עבודה קשה זו היתה צריכה להיעשות במרוצה. המירוץ איום נחרת עמוק בלב האסירים ואחדים מן הניצולים מסרו תיאור מחריד של "מירוץ־הויטאמינים" בספרי זכרונותיהם י•־). להלן תיאור מתוך ספרו של מ. בורויץ:

שוטרי הס.ס., האוסקארים והשוטרים היהודים במחנה ערכי שדרה משני צדי הדרך המובילה משער המחנה אל תחנת מסילת־הברזל. הכביש היה מואר באור בהיר, בין השדרה הלכו שורות שורות של אסירים, שורה של חמישה, ואחרי שורת־חמישה, בריגדה אחר בריגדה, מאה אחר מאה, אלף אחר אלף... "כולם אחרי עבודת־פרך של יום שלם. הרגלים כבר כבדו כעופרת אך צריך היה לצעוד בזריזות, יען כי קצב המצעד היה מוסדר ע״י השוטים והאקדחים אשר בידי אנשי הס.ס. — ע״י קתות הרובים אשר בידי האוסקארים. כאשר נפלה הפקודה: "מירוץ" ("לייפשריט") לא די היה לרוץ סתם: צריך היה לשים לב ולא לצאת מתוך השורה בשעת המירוץ וההתרגשות. מאחורי בנין תחנת־הרכבת צריך היה לרדת במורד הסוללה כעשרות אחדות של מטרים כדי לבוא אל גשר מסלת־הברזל. פה צריך היה במהירות לקחת את המשא וחיש מהר לשוב עם המטען. למעלה עמדו אנשי הס.ס. ובידיהם קני־רובה מוכנים לירי ושוטיהם מונפים באוויר הם היו מאיצים בנו להחפז ע״י צעקות־פראים, בעיטות, הכאות, יריות אל תוך האור ויריות בתך ההמון של האסירים והם הגדילו את הערבביה ע״י מעשיהם אלה. את המשא הטעיג בלי חמלה. לפעמים על שני אנשים 1 י 2) י. לוין ׳ ע׳ 139 — 140; פרבר, ע׳ 24; מ. בורוביץ, האוניברסיטה של בריונים, ע׳ 34 — 35.

חול־ם ותשישים הטעינו משא שהיה צריך, בתנאים רגילים, להנשא על ידי חמישה אנשים, לכל הסחות. רובם של הנופלים בשעת הסעת המשאות לא קמו עוד מן האדמה... את אלה שלא יכלו לשאת עוד, הוציאו מן השורה והעבירו "מעבר לתיל"... ושם הם נשארו במשך כל הלילה. בבוקר השליכו את גופותיהם הקפואים למחצה אל תוך מכוניות־ משא והעבירו אותם להשמדה "אל החולות" פעם אחת, אחרי ״מירוץ־הויטאמינים״ שנמשך משעה 6 בערב עד חצות, העבירו ״אל החולות״ 130 איש".

בין תלייני המחנה היו "מומחים" שהצטיינו בדרכי הענשה מיוחדים. אחד הנוראים ביניהם היה גיבואר. הוא היה מתענג ביחוד על מעשי־חנק. דרכו היה להדק בכל כוחו את הסודר על צווארו של הנידון׳ עד שהיה נחנק... עונש אחר של גיבואר היה ה״מרחץ בחבית המים" כפי שהזכרנו. עוד סיפור זוועות סיפר עלי: מעשה באיש שנתפס בגניבת תפוחי־אדמה אחדים. העונש שהמציא גיבואר היה מיוחד במינו: ציווה להשליך את האיש חיים לתוך יורה רותחת מלאה תבשיל׳ כדי שיוכל ליהנות מתפוחי־האדמה שלו ישר מן הקדירה ״״-). י'-) את המעשה מעלים בזכרונותיהם שלשה מחברים משרידי לביב: פרבר, ע׳ 24; שאיאויטש, ע׳ 44; בורויץ, אוניברסיטה של בדירים, ע׳ 58.