759 יהושע שילוגי 760 שלגיה שטייגר הנודע (שנאשם בנסיון להתנקש בחייו של נשיא־פולין וואיציחובסקי, וגם כסניגור במשפטי־ קומוניסטים (בעיקר יהודים). קיבל חינוך יהודי מסורתי והיד, בעל־תרבות. דמותו וקולו, נתוחו החריף, הברקותיו הריטוריות, היה בהם כדי להלום ולשכנע את קהל המקשיבים, אלוף פרקליטי פולין. אחד מראשי הקטיגורים במדינה, שהופיע בבית־הדין כיריבו של ד״ר לנדוי׳ פתה את תשובתו לנאום יריבו, בפסוקו של אדם מיצקביץ ב״פאן־תדיאוש״: "רבים היו הפורטים עלי קתרוס, אך איש מהם לא העז לנגן במעמדו של יאנקל".. . אולם, כשבאו ימי השואה והנסיון, לא זכר איש מהם, ממשכילי עמו של מיצקיביץ, את יאנקל, המנגן הפלאי, -ואיש לא חש להושיט לו יד עזרה וסעד. בעשרים חדשי הכיבוש הסוביטי (1939 — 1941)

עסק במקצוע כעורך־דין. חבריו למקצוע, הפולנים והאוקראינים, ביקשו לראשונה את קרבתו והשתדלו לחסות בצלו. אך נסיונותיו הנחילוהו אכזבות קשות. בראשית שלטון הגרמנים, בסתיו 1941, קיבל על עצמו את המשימה לארגן ולנהל את מפעל הסעד לנצרכים בקהילת־לבוב, שהיו בה אז כ־130,000 נפש. באיסוף הכספים והמצרכים ובחלוקתם בין הנצרכים העסיק ד״ר לנדר מורים, סופרים, אמנים ואנשי־רוח. בראשית ינואר 1943 התחילו הנאצים בחיסול גיטו לבוב, הרגו כמה מחברי ה״מועצה" (ד״ר אברסון, ד״ר קימלמן ועוד) וצמצמו את הגיטו במחנה שנקרא "יולאג" ("יודען־לאגר"). ד״ר לנדוי ואשתו הצליחו להתחמק מן הגיטו ולברוח ל״עבר הארי", אולם נתפסו ע״י סוכני ה״גיסטאפו" והובאו אל כלא הגיטו. למחרת הוציאה פלוגת שוטרים אוקראינים את ד״ר לנדר ואשתו מכלא־הגיטו, הובילום דרך הרחובות הראשיים של העיר, אל ״גבעת החולות״ — קבר־האחים של אלפים מיהודי לבוב. 28. ד״ר לנדסברג יוסף. עורך־דין, יושב־ הראש השלישי של ה״מועצה" (קודמיו היו ד״ד אמיל פרנס וד״ר אדולף רוטפלד). נתלה בפומבי. שלושה ימים היתה גופתו תלויה בחזית־הבית שברחוב לוקיטק, בגיטו, כמעשה־תגמול על הריגתו של שוטר גרמני בידי אחד הפועלים היהודים בעיר.

29. ד״ר לזר משה. נשיא "תרבות" בגליציה, עסקן ישר־לב, יהודי דתי ונאמן החינוך העברי. נבחר כציר יהודי לבוב ל״סיים" הפולני. היה מזכיר ראשי של הסתדרות ציוני גליציה. נאסר ע״י השלטונות הסוביטיים, עם קבוצת עסקנים ציונים בלבוב, בחורף ׳ 1939. מת בכלא. 30. ד״ר לוין יחזקאל. רבה של עדת־הנאורים בלבוב, אהוב ומכובד בעדתו. בר־אבהן ובר־אוריין. פרסם דברי־מחקר בתולדות ישראל. בימי הכיבוש הסוביטי היה היחידי שנשא דברו בכל שבת באזני קהל המתפללים. למרות הסכנה היו נושאי הנאומים, לרוב, שיבת־ציון וארץ־ישראל. בכניסת הגרמנים ללבוב ניתן האות ל״עולם התחתון" בעיר לערוך את הפוגרום ה״ספונטאני" הראשון — ושלושה ימים רצופים השתולל האספסוף בבתי היהודים. אז נחלץ הרב ר׳ י. לוין, למרות הסכנה המרובה, והלך אל הארכיהגמון האוקראיני, אנדרי שפטיצקי, לבקשו שיוציא כרוז, או שישפיע בדרך אחרת על בני־עמו האוקראינים, שיפסיקו את מעשי השוד והטבח. בדרכו חזרה מארמונו של הארכיהגמון שפטיצקי, נתפס על־ידי האספסוף האוק- ראיני והומת בעינויים קשים. היהודים שהובאו לבית־ הכלא ברחוב קז׳ימירז׳ובסקה, כדי להוציא משם את החללים ולהביאם לקבורה, זיהו את גופת רבם, שהלך בשליחותם ולא חזר.

31. מיזלם־נחמני שלמה. תלמיד־חכם מובהק ומורה בבתי־ספר שונים בפולין וגליציה. מזכיר מרכז "תרבות" בלבוב. סבל רעב ומחסור והתענה מאד בגיטו. מת במחלת הטיפוס בקיץ 1942. 32. ד״ר מאייבלום זיגמונט. נשיא הקהילה בזלוצוב, מחשובי העסקנים בתנועת הקואופרציה הצרכנית היהודית בגליציה, חבר מועצת המפלגה של הציונים הכלליים בגליציה. בפקודת השלטונות הגר- מנים קיבל על עצמו את הנהלת הענינים ב״מועצת היהודים" בזלוצוב. במעשי הקרבה עצמית, בעמידתו הגאה כלפי הרוצחים הגרמנים והאוקראינים כאחד, קידש את השם. העידו על זאת הניצולים המעטים שנשארו לפליטה מקהילה יהודית עתיקת־ימים זו. 33. מדפיס יששכר. מו״ל ומו״ס בלבוב. נצר למשפחת המדפיסים היהידים הראשונים בגליציה. היסטוריון, מחבר ספר "תולדות הציונית". מצעירי העסקנים הציונים בלבוב. נרצח בידי שוטר אוקראיני ברחוב, באביב 1942. 34. סיוואק בן־ציון. זקן המורים העברים ומן הראשונים שהפיצו את הלשון העברית בגליציה. תלמיד־חכם צנוע ויקר־רוח. עסק בעבודת ועדת־ התרבות שע״י ה״מועצה״ בלבוב, באוגוסט 1942 הוצא לבלז׳ץ.