73 ד״ר נ. מ. גלבר 74 ליהודים למכור תמיד סחורות מסויימות אולם רק לעירונים בלבוב. סחורות שאסור היה על היהודים לסחור בהן היו יכולים, אם נקנו מידי עירונים מלבוב למכרן בעיר ואפילו בירידים אחרים. במסחר־יבוא מחדרלארץ מארצות הדרום והמזרח הורחב ההיתר על סחורוודימשי מאיטליה, תורכיה וולכיה, עד 1500 פלורין לרבע השנה. סחורות כאלו הותר למכור לעירונים בלבוב תמיד ולזרים רק בזמן הירידים, ובהם הותר לסחור בכל סחורה מלבד סחורות מאוסטריה, עופרת, פליז (מעסינג) ברזל, פלדה ומסמרות. לא נקבע אם מותר ליהודים לסחור במיצרכי־ מזון. בפשרה נכלל עוד התנאי, שסחורה הנקנית ע״י יהודים ולא נמכרה ביריד, יש להוציאה מיד אחרי היריד מלבוב ליריד אחר או למכרה בסיטונות לעירוני לבוב אסור היה לקבוע מחסנים בעיירות ולמכור בלבוב מחוץ לימי ירידים. סחר החלבהותר ומסחר יין־כשר הורחב עד 30 חביות. כן נקבעו עוד שלוש הסתייגויות: אסור היה ליהודים להפריע לעירוני בקניותיו * סחורות שהוצאו למחסן מותר היה ליהודים לקנות רק לאחר שבוע נאסרה כל שותפות עם יהודים שמחרךלעיר. בעד זכיון־הפשרה על הקהילה לשלם 50 זהובים לשנה. על כל הפרת־חוזה הוחרמה הסחורה, והפרה חמורה גררה קנס עד 30 זהובים. הפשרה הזאת הפכה את היהודי לסוחר־ירידים ולרוכל וסילקתו ממעמדו כסוחר־תושב רציני.
היהודי נעשה ספק סחורות מסויימות לעירוני וכל התחרות בשטח סחר־חוץ נאסרה. לסוחר היהידי היו צפויות סכנות, נזקים ופשיטת־רגל, שהתחילו להתפשט בקרב יהודי לבוב וגם ביתר הערים בתוצאות ההגבלות בפעולות־המסחר. לפי תקנות ועד ארבע־ הארצות בשנת 1626 3) ואח״ב בשנים 1632, 1634, 1638 ו־1642. הגיעו "מעשי־בורחים", (כינוי לפושטי־ רגל) — לממדים כאלה, שהועד ראה עצמו מחוייב להכריז על החלטות חמורות כדי למנוע מעשי רמאות ופשע, שהשמיצו את היהודים. אחרי שנגמר תקף הפשרה ב־28 בספטמבר 1600 בקשו היהודים להאריכה, אולם המועצה לא היתה להוטה לחידושה. כי חבר־הארבעים התנגד לכך. בהשפעת אגודות בעלי־המלאכה (צעחי) שרצו בכל מחיר לדכא את התחרות היהודים. אחרי שנגמר תוקף הפשרה ב־28 בספטמבר 1600 המלו ח כספים לעיריה, פאבל באאיס ואנדרזיי דומברובסקי וכו׳ לא סבלו בגלל מסחר היהודים, אולם
הסוחרים הבינוניים וביחוד הארמנים שהשתלטו על המסחר המזרחי התיהסו באיבה אל הסוחרים היהודים , שלפי הפשרה היו רשאים לסחור בסחורות מזרחיות . עוד בשנת 1597 , כשנתיים אחרי חתימת הפשרה הגישו כל אגודות בעלי־המלאכה מחאה נגד העיריה , שהעיזה על דעת עצמה לחתום חוזה עם יהודים ובו מסרה לרעת העירונים לידיהם כל מסחר לא רק בלבוב אלא בכל רייסין 4 ) . בעין אחרת ראו את הפשרה האצילים , הם היו זקוקים לסרסור היהודי ולכן לא שמו לב למונופולין , שדרשו העירונים . נוסף לזה היה נוח לבעל־אחוזה להשתמש בסוחר היהודי , שהיה זריז ומוכר בזול יותר מאשר הסוחר הלא־יהודי בעיר . העיריה לא נכנעה לדרישות האופוזיציה , שבראשה עמד אלמבק , שבעצמו היה מן העשירים . להפך , ב־ 26 בנובמבר 1601 הודיע היועץ אנדרזיי דומברובסקי לאופוזיציה ש״היום נכרת חוזה עם היהודים כי הדבר ביכלתנו ולא נוסיף לשאול אתכם" . בו ביום נחתם החוזה השלישי שלא היו בו סעיפים חדשים , אלא היה הארכת הפשרה משנת 1592 . אולם , בשנת 1604 באו העיריה וחבר־הארבעים לידי הסכם והענין הוסר מעל סדר היום . מצב היהודים הלך והחמיר . מלבד זה באו עוד מאורעות שפגעו בקהלה , כגון : המשפט עם הישועים , דליקה בקהלה מחוץ־לעיר , חורבן הטטרים וחיילי־ פולין . שיא המצוקה הגיע ב־ 2 ביוני 1627 כאשר הוכרז בשם העיריה בבית־הכנסת וברובע היהודי : "תקבלו לתשומת לב , כי האדונים היועצים ברשות