75 תולדות יהודי לבוב 76 אוכלוסית העיר לבוב מודיעים ומכריזים, שהל החוזים שנכרתו עם היהודים הסתיימו ותקפם פג בהחלט. המסחר בסחורות שהיו מותרות על יסוד החוזים אסור להבא ואלה שיעיזו להתעסק בהן אחרי פרסום הודעה זו יעצרו ע״י האדונים העירוניים לפי חוקי וזכויות העיר הזאת" 5 ). ט ס ל סנדקאי הכרזה זו הרסה את המסחר היהודי ונתנה לעירונים לעשות עם היהודים כחפצם ולמעשה התחילו בהתנפליות על היהודים. היהודים פנו אל האצילים שהעדיפו את הסוחר היהודי על הנוצרי והם פנו אל המלך בתלונה על יוקר הסחורות וקשיים בקניות. תחת לחץ זה פנה המלך זיגמונט 111 ב־4 בדצמבר 1627 אל העיריה בהמלצה, לכרות פשרה עם היהודים בהתחשב עם דרישות האצילים ובעובדה שעל היהודים להשתתף כעת בהוצאות המדינה. בהשפעת האצילים והמלך באה העיריה ב־9 באוגוסט 1629 לידי פשרה עם היהודים וחתמה על חוזה שלישי, שתקפו היה לעשר שנים. סעיפי החוזה אינם שונים מסעיפי החוזה של שנת 1592 פרט לכמויות הסחורות המותרות שהוגדלו. כך עלה שווי הסחורות מתורכיה מאלף עד 2000 זה, ממולדביה מ־1500 עד 2000 זה / אמנם היהודים הוזהרו שאסור להם להזיק למסחר הקמעונאי בלבוב. במקום 50 זה׳ הוטל על הקהילה לשלם 200 זה׳ לשנה. הותר ליהודים לקנות סחורות גם מידי סוחרים זרים כבר ביום הששי לבואם לבובה.

הוגבל גם סחר פרוות ועורות: הותר ליהודים לקנותם רק במצב גלמי, ואם מעובדים לקנותם רק מידי פרוונים נוצרים ולמכרם רק לעירונים ולאצילים. היהודים השתדלו — מפני שסחר־פרוות היה אחד הענפים החשובים ביותר במסחר היהודי — להתקבל לאגודת הפרווניס, אולם הנהלתה התנגדה לכך, היהודים פנו אל העיריה וגם אל המלך, אולם לשוא. ב־20 ביולי 1629 הכריע המלך זיגמונט ווו שמטעמים דתיים אין היהודים יכולים להיות חברי אגודות בעלי־מלאכה. בשנת 1634 התמהמה בלבוב יורשו של זיגמונט ווו, בנו, המלך הצעיר ולאדיסלאב ״1 והתעניין במצב העיר, בעצמו היה עורך משפטים ומשתדל ללמוד את הענינים. אנשי חבר־הארבעים ניצלו את ההזדמנות והשיגו מאת המלך פסק־דין, כי המועצה לא היתה רשאית ומוסמכת לחתום חוזים עם היהודים בלי הסכמת כל גופי העיריה ובזה בוטל החוזה משנת 1629, שתקפו נמשך, כאמור. עד שנת 1636. פסק־הדין הנחיל נצחון לאופוזיציה בעיריה והיא קיבלה לידיה, עם וויציאך אוסטרוגורסקי־שארפנברג בראש, את רסן השלטון והתחילה לדכא את היהודים ולפקח פקוח חמור על סחרם, אולם לא העיזו לבטל את החוזה משנת 1636 לחלוטין.

אב ליהודים לא נחו. ועשו כל מאמץ להשיג תקנת־מלך אחרת. לבסוף, הצליחו לקבל ב־26 באוקטובר 1634 תקנה מטעם המלך ובה המלצה לעיריה, שתחתום במשך שנתים, בהסכם עם מעמדות העיר, חוזה חדש. בכך לא יכלה לחול הפקת החוזה משנת 1629. אולם, הפיקוח על המסחר נמשך ובעקבותיו בא לידי התנגשויות בין היהודים לבין העיריה ואגודות בעלי־מלאכה, ביחוד של פרוונים. אע״פ שהמלך הזהיר בתקנה מיוחדת מ־27 ביולי 1635. שלא לפגוע בזכויות היהודים, הדבר לא הועיל. היהודים הגישו משפטים ותלונות בלי להשיג כל שיפור במצבם. העירונים שוב היו מתלוננים בפני המלך: "שום סוחר ושום בעל־מלאכה לא יוכל לקיים את מקצועו בגלל העכובים מצד העם היהודי הישוע והכופר. הם השתלטו כבר כמעט על כלן העיר לבוב והנוצרים נשארו בדוחק בחלק הרביעי של העיר״ 6). עם התקרב שנת 1639 תבעו היהודים מאת העיריה להאריך את החוזה. המועצה דחתה את הבקשה, כי לא רצתה לעשות את הדבר על דעת עצמה. אכן, האשימו את היהודים, ביחוד את הסיטונאים, שהם מחזיקים בידיהם את כל סחר־החוץ בגלל קשריהם עם יהודי ולכיה ותורכיה ודלדלו את העיר עד כדי כך, שהיתה יורדת לגמרי לולא הפרנסה המעטה שהיו מוציאים ממסעדות ומאנשי הצבא. אמנם לסיטונאים היהודים היה חלק ניכר בסחר־