77 ד״ר נ. מ. נלכד 78 החוץ שהיו מייצאים בירידים של טורן, תציג קניגסברג. לדנציג היו מוכרים תוצרת־עץ, אשלג ושוודים, ומדנציג מביאים לפולין תוצרת קולוניאלית! מגרמניה היו מביאים סחורות־ברזל מנירנברג. היקף המסחר שבידי היהודים הוגבל ע״י העיריה, שהססה מלנהל משא־ומתן בענין חתימת חוזה חדש, מפני התנגדות חבר״הארבעים, הארמנים והרותנים, שגם הם סבלו לפי דבריהם מהתחרות היהודים. בהשתדלות היהודים התערבו בענין גם היויבודה והסטרוסטה, אולם לשוא. בסוף שנת 1636 שלחה העיריה אזהרה לקהלה שהיהודים לא יעיזו לסחור ולמכור ושיפעלו עד החלטת־המלך בכיה תקנות המלכים הקודמים. השתדלן משה בן אברהם עשה עוד את הנסיון טרם שהגיש תביעה — לבקש את המועצה לחתום על חוזה חדש. המועצה השיבה שהיא מוכנה לכך, אלא שחבר־הארבעים אינו מרשה זאת ומפריע בעדה. מכיון שתוקף ההסכם משנת 1629 פג, לא נשארה בידי היהודים שום ברירה אלא להכנם למשא " לשם משא־ומתן על יסוד זה. הם ימשיכו במסחרם כאוות־נפשם ויפנו מיד אל חצר־המלך. המלך שיגר קומיסארים, אולם גם הם לא הצליחו לשכנע את אנשי העיריה, אז התחילו להחרים את סחורות היהודים לא רק בחנויות ומחסנים אלא גם בדרכים, והדבר גרם להתנגשויות קשית.

היהודים הלכו לעיריה ושאלו על איזה יסוד חוקי הוחרמו סחורותיהם, אולם לשוא. להפך. חבר־ הארבעים סד ר מיד מכירה פומבית. בעד הסחורות קבלו 2191 פלורין ומזה קבלו הסניגור ואלנטי סטאנצל 1810 זה׳ וד״ר יעקב גידזיאלציק 300 פלורין להוצאות הדרך לוארשה בשליחות העיר. מטעם היהודים נסעו יעקב גומבריכט, יצחק מרקוביץ, השתדלנים זעליג ושמעון בן שאול. ב־13 בפברואר 1637 הגיעה הוראת המלך להחזיר ליהודים את הסחורות, אולם היה מאוחר כי הסחורות נמכרו כבר במכירה פומבית. בוארשה התחיל משא־ ומתן. והמלך האריך בכח סמכותו את החוזה משנת 1629 לעוד 15 שנה ז״א עד שנת 1652 בשנוי אחד, מלבושי יהודים במאה הי״ז ומתן עם חבר״הארבעים ו״האומות" (הארמנים והרותנים). התנאים שהם העמידו היו קשים ובהם נכללו דרישות כגון מתן תוקף לעשר שנים לחוזה חדש שיחול רק על יהודי־העיר, החרמת כל הסחורות האסורות לטובת העיר, תמורת החוזה על היהודים לשלם 4000 זה׳, מפני שאגודות בעלי־המלאכה וה״אומות״ מוכנים לסלק 2000 זה׳ אם העיריה לא תכרות חוזה עם היהודים. לפי תנאים אלה היה על הסוחרים היהודים להשתמש "באמפוריום" של לבוב ולבסוף בא הסעיף החמור ביותר, שעל היהודים להתחייב שכעבור עשר שנים לא ידרשו אף פעם חוזים חדשים. היהודים ענו בשלילה, וכי אין ברצונם להכנם

שהטיל על היהודים לשלם 2000 זה׳ לשנה במקום 1000 זה׳, בשני שעורים. כעבור 15 שנה על שני הצדדים לחתום על חוזה ואם לא יסכימו, אז יאריך המלך שוב את החוזה הקיים. המלך הטיל על העיריה להחזיר את הסחורות ואם אין אפשרות כזאת — לשלם ליהודים את התמורה. בפעם הראשונה הוציא המלך תקנה בלי להתחשב עם זכויות וחוקי־העיר ויצר תקדים מסוכן לעיר. הענין נגמר הפעם ע״י התערבות המלך בנצחון היהודים. בתקופה זו התבסס ענף חדש בידי היהודים, מסחר הפרוות. היהודים הזמינו את סחורותיהם מרוסיה והתחרו באגודת הפרוונים הנוצרים, שהיו בעלי־ מלאכה וסוחרים ביחד חוץ מסוחרי־פרדות יהודים היו