79 תולדות יהודי לבוב * 80 גם פרוונים־אומנים יהודים שעבדו לפי הזמנות סוחרים יהודים או גם בשביל אצילים. מסחר הפרוות התפשט במיוחד בפרבר־העיר, מפני שהאצילים התאכסנו עפ״י רוב בבואם לבוב באכסניות שבפרברים והיו מעדיפים לקנות אצל יהודים שמכרו בזול. אגודת הפרוונים הנוצרים לא רצתה לסבול את המצב והתחילה לרדוף אחרי יהודים ולהחרים את הפרוות הנמצאות בידיהם. היהודים טענו שמכירת פרוות שלא מתוצרת לבוב מותרת להם. לעומת זאת דרשו הפרוונים הנוצרים לאסור לחלוטין על היהודים כל מסחר בעורות ופרוות. בלבוב היו אז 50 פרוונים, ולדבריהם היהודים היו חותרים תחת מסחרם ואשמים בדלדילם הכלכלי. הפרוונים נתמכו בצעדם ע״י הארמנים והיוונים שהאשימו את היהודים בירידתם הכלכלית. לעומת העירונים החיים בצנע מתהלכים היהידים "במשי, בפרוות יקרות מסמור (צאבעל), עורבים חתונות ומסיבות מפוארות, נוסעים בתוך העיר כמנהג האצילים בכרכרות רתומות לששה סוסים, מלווים משרתים, מסיבותיהם מתקיימות בצלילי תזמורת ובהדור רב, בידיהם כל מסחר ועסקים ובידי הנוצרים רק עוני ודלדול ועליהם לסלק כל המסים׳, 7 ). בקשר להחרמת הסחורות ע״י הפרוונים התקיים משפט נגד יהודי אחד שנענש במשפט־ערעורים לפי פסק־דין המלך להפסיד את סחורתו. בפסק-דינו גונו היהודים על שעברו על החוזה עם העיר.

פסק־דין זה עודדת אגודת הפרוונים לפקח פקוח חמור על המסחר היהודי, שדוכא כבר עד כדי כך, שהיהודים לא היו יכולים למכור לא בלבוב ולא בירידים, אשר נשארו ריקים, כי הפרוונים שנשארו יחידים דרשו מחירים גבוהים מדי. האצילים שהיו רגילים להשיג את הסחורה מידי היהודים במחירים זולים התנגדו לכך. על־כן הטיל ה״סיימיק" שהתכנס בוישניא בשנת 1640 על ציריו להשתדל בסיים, שתבוטלנה כל ההגבלות במסחר היהודי. בתשובה לתביעות האצילים ציווה המלך בתקנה מיום 28 בינואר 1642 שהעיריה תשתדל להביא את הפרוונים לידי הסכם עם היהודים. העיריה עשתה כל מאמץ להענות לצדהמלך אולם ללא הצלחה. לבסוף שיגר המלך ועדה מיוחדת לשם נסוח הצעות והוציא ב־24 בדצמבר 1642 תקנה, בת־תוקף לעשר שנים, ובה הוטל על היהודים למסור כל עבודות תפירה בפרוות לאגודת הפרוונים הנוצרים. ליהודים מותר למכור בעיר רק פרוות מתוצרת־חוץ, אולם לא בפרברים, מלבד אם אציל יזמין את הסוחר היהודי אליו. לסוג הסוחרים יכללו במספר מוגבל רק יהודי העיר ולפי רשימה מיוחדת שתערוך בהסכם הדדי. מותר ליהודי לקנות סחורות אצל 0וחרי~חוץ רק כעבור עשרה ימים לשהותו בלבוב, ולמכור את הסחורה רק לאצילים ולעירונים. על היהודים לשלם לאגודת הפרוונים הנוצרים 300 זה׳ לשנה בשני שעורים.

בשנה הראשונה הכניסו היהודים 150 פל׳, אולם הפרוונים דרשו שנויים בשני סעיפים בתקנת־המלך, דבר שגרם אפילו להתנגשויות בככר העיר, ושוב התחילו משפטים. המלך שלח ב־30 בדצמבר 1643 אזהרה לעיריה ודרש ממנה שתסדיר את הענין. באמצעות העיריה נעשה הסכם ובו הסכימה האגודה לאשר 50 פרוונים יהודים. כאשר היהודים מסרו לעיריה רשימת 50 שמות דרשה האגודה להציגם באופן אישי מפני החשש שהם סוחרי פרוות. היהודים לא נענו לדרישה והמשיכו בתעסוקתם בפרוונות, ואפילו החזיקו שוליות בוצרים, ולמרות האסור סחרו בעורות שועלים, זאבים, שפנים וכבשים. סוכניהם וסרסוריהם הסתובבו בפרברים. בראות העיריה שאין להמשיך במאבק הסכימה לחתום ב~21 במרס 1654 חוזה עם נציגי היהודים, ותוקפו נקבע לזמן של 15 שנה. זה היה החוזה הרביעי ותכנו זהה לחוזה משנת 1629 רק בשנוי אחד, שנכלל בו גם סעיף שהבטיח חופש־מסחר בפרוות, כפי שנקבע בתקנרדהמלך. לפי החוזה החדש הוטל על היהודים לשלם לעיריה תשלום שנתי בסך 1450 זה׳ מלבד התשלום של 300 זה׳ לאגודת הפרוונים הנוצריים. ובזה נגמר המאבק בין הסוחרים היהודים לבין הנוצרים שנמשך למעלה מ־150 שנה.