97 ד״ר נ. מ. גלכר 98 נחמנוביץ. ברשותו נמצאות תחנות מכס בחלם, קראס־ ניסטאב ופוטיליטש, שם חכר בחכירת־משנה את המכס מידי האצילים הפולנים, ואצל בואהרוביצקי ופאבל אורזכובסקי. בשנת 1595 הואשם על סחיטת כספים מן הסוחר סבסטיאן פוגט מדאנציג ופוטר מכהונתו. אולם כעבור זמן קצר מצא שותף חדש וחכר שלוש טחנות, בריכוודדגים, מס־שוק, מס־משקאות בלבוב ופשמישל. כנראה שריכז בידיו עסקים רבי היקף. סופו היה טראגי: בשנת 1607 התנפלו עליו העגלון שלו יאן ומשרתו אברהם, ולאחר שהרגוהו ושדדו ממנו הכל נמלטו. בנו, לבקו (לוי), קנה בשנת 1618 את ביתו של המשומד יאן באפטיסט פולטוביץ, אחרי שהוכרח לעזוב את הרובע היהודי בחוץ־לעיר 3). בני־דורו היו ר׳ יצחק בן שמואל הלוי, משורר ולמדן מופלג. אחיו ר׳ דוד בן שמואל, מחבר הפירוש לשולחן ערוך "טורי־זהב", דוד שהיה תלמידו של אחיו יצחק, כיהן כרב בפוטיליטש הסמוכה לנימירוב ומשנת 1653 בקהלה בחוץ־לעיר ב^בוב. בפי העם הוא ידוע בשם "דער טורי־זהב". בית־הכנסת של נחמנוביץ נקרא על שמו: בית־הכנסת "טורי זהב" ובשער הכניסה היה חרות: "הוא מקום התפלה של טורי זהב". ר׳ דוד נפטר בשנת 1667.
ר׳ יצחק, הקשי ש ממנ ו הי ה תלמיד ו ש ל ר׳ יהיש ע פאל ק ובשנ ת 1609 כת ב א ת "שי ר הגאולה" ע ם פירוש. שי ר ז ה הוכנ ס לתפלו ת ש ל שב ת אחר י פורים. אח״כ הי ה ר ב בחלמנ ו ובשנ ת 1627 — ראש־ישיב ה בפוזנא. הו א כת ב ג ם חבו ר "שי ח יצחק", מחק ר ע ל הדקדו ק העברי, שיצ א לאו ר בבז ל 1627 ובפרא ג 1628. לחבו ר ז ה קיב ל הסכמ ה מא ת הר ב ר׳ יום־טו ב ליפמ ן הלר, מחב ר ״תוספו ת יו ם טוב״. בשנ ת 1736 נדפס ו ג ם שו״ת. יח ד ע ם המשפחו ת הנ״ ל כיהנ ו בלבו ב בשני ם 1565 — 1642 כפרנסי ם ו״טובים" ש ל הקהל ה בתו ך העי ר בנ י המשפחו ת 4): יעק ב טרייך, יעק ב זיסקינד, נחו ם ב ן ברוך, משה, אברה ם צך, אח ד מחוכר י המכ ס ברייסין, אברה ם צ ך הי ה אח ד מעוזרי ו ש ל יצח ק נחמנוביץ, את ו יח ד שיל ם לסטרוסט ה ולוויבוד ה א ת המגי ע בע ד מס־היהודי ם 113111/11111 * 011 31 בת 31011 !> 11 [ 5 נ 1 מס 1 ז 1. אהר ן רובינוביץ, שותפ ו ש ל מרדכ י ב ן יצח ק נחמנוביץ, מיל א יח ד ע ם ר׳ נחמ ן ב ן יצח ק תפקי ד חשו ב בימ י משפט־הישועים. הו א נס ע בפברוא ר 1606 ע ם ר׳ נחמ ן והשתדל ן מנד ל לורש ה ובאפרי ל 1606 לקרקא, וסיי ם א ת הענין, כששיל ם ב־15 בנובמב ר 1613 א ת התשלו ם האחרו ן בע ד שחרו ר בית־הכנס ת מיד י הישועים. יצח ק ב ן אברהם, שותפ ו ש ל יצח ק נחמנוביץ, עז ר בשנ ת 1626 לצב א פולי ן וה ם קיבל ו ביח ד בשנ ת 1634 מא ת המל ך ולדיסל ב א ת הפריבילגי ה המיוחדת ; וול ף נחומוביץ, מאר ק בוגאטי, אהר ן ויעק ב גץ.
יחס הנוצרים למשפחות הללויה היה אדיב וטוב מאשר לשאר האוכלוסיה היהודית. אמנם, ההמון ראה בחם יהודים מתחרים במסחר ותוצרת מלאכתם. אחרת התיחסו ליהודים העשירים שהיו גם קשורים למשפחות הנ״ל קשר שותפות ומסחר.
היהודים העשירים והסיטונאים סבלו עם יתר היהודים מהתנפלויות ההמון הנוצרי והסטודנטים, הנימה הדתית היתה אז, כמובן, חזקה יותר מאשר המורם הכלכלי. ההמונים 1 המוסתים ע״י הכמורה היו יותר רגישים לענין הדת והספיק אך ניצוץ קטן כדי להניעם לצאת לרובע היהודי ולהתנפל על היהודים בטענה שגנבו "הוסטיה" או באשמת עלילת־דם. ביחוד התגברו הטענות, שהיהודים גונבים כלי־קודש בכנסיות, כאשר היו לוקחים בתור משכנתאות גם תשמישי־דת, ומזלזלים בהחלטות הכנסיה. טענו גם שיהודים עשירים מחזיקים משרתים נוצריים בניגוד להחלטות הסעודים. להתנפלויות כאלו מצאו תמיד סעד בתלמידי הישועים ובית־הספר הקתדראלי, ששנאו את היהודים תכלית שנאה ותמיד היו מוכנים "לפלוש" אל רובע־היהודים, לגזול, לשדוד, להכות ואף להרוג יהודים ולהעניש את הנוצרים והנוצריות שהיו בשירות היהודים. התנפלויות אלו ידועות בתור "שילער געלויף". לא עזרו ליהודים השוחד והתרומות ששילמו לבתי־הספר בלבוב מדי שנה בשנה כדי למנוע התנפלויות. אמנם היהודים לא נשארו אדישים, והם ידעו להתגונן ולא נרתעו לתפוס סטודנסים, להכותם ולמסרם לבית־הכלא, או לארגן התנפלויות־נגד בבתי־מגורים של סטודנטים, כאשר קרה בשנות 1592, 1613, 1642. ענין מיוחד היו התנפלויות הסטודנטים על הליות יהודים בתקופת השנים 1592, 1613, 1640, 1641, 1642 ו־1643.
סבל רב סבלו יהודים מאנשי הצבא, שחנ ו בלבו ב או עברו דרך העיר ודרשו מן הקהלה איכסון וכסף . בזמן שהחיילים לא קיבלו את משכרתם, מצאו תמיד הזדמנויות לחדור לרובע היהודים ולשדוד שם כחפצם בחנויו ת ובבתים . בשבת אחת, בשנת 1600, התפרץ הקצין אלברט אוסיצקי והר ג יהודי אחד, אהרן קמחן . היהודים הגיבו על המעשה ותקפו כל חייל מפלוגתו