111 תולדות יהודי לבוב 112 ה״סיימיק״ שהתכנס בוישניא, תבע חקירה יסודית. גם המלך יאן קאזימיר זנדהם מן הנעשה בלבוב, וב־22 ביוני 1664, 10 ימים אחרי הפרעות, שלח מוילנה הוראה אל כל השלטונות והמועצות, והודיע שבמקומות היישוב עוברים אנשים בלתי־אחדאיים ובידיהם כתבים מזוייפים. הם מסיתים את האוכלוסיה ביהודים, רוצחים וגוזלים אותם. מעשים אלה הם בנגוד לחוק, ועל השלטונות המקומיים לנקוט באמצעים נגד אנשים אלו, וכן לדכא מראש כל פרעות ומהומות 30 א). אחד המגנטים, הסטרוסטה מלוצק, לשצינסקי, הופיע בלווית אנשיו בשערי לבוב והתנפל על אזרחי העיר. המשמר האזרחי הצליח להדוף את הפולשים ולקחת בשבי כמה מהם. מרשל הטריבונל בלובלין, סטניסלב בינובסקי, ראה בכך עלבון חמור לאצולה, וב־4 באוגוסט שלח מכתב חריף לעירית לבוב ובו תבע את שחרורם המידי של השבויים. מאחר שהעיריה לא מלאה את דרישתו, הגיש בינובסקי משפט נגדה ובו חוייבו יועצי העיר. פסק־הדין בוטל אח״כ ע״י המלך, מכיון שהדבר הוא רק בסמכותו או בסמכות הסיים בלבד.
ע״פ תביעותיהם החוזרות של היהודים, מינה המלך ב־30 ביוני 1664 ועדת־חקירה. הרכב הועדה היה: שני אצילים, שני סנטורים, שני כמרים ומזכיר המלך. הועדה קבעה, שהעיריה אשמה בהזנחת הגנת היהודים ובהשתוללות הפורעים. העיריה טענה שהאחראים לפרעות הם תלמידי בית־הספר הישועים בלבד, ואילו להגנת היהודים נשלחו פלוגותיו של טרנבסקי. אמנם, פלוגות אלו לא הועילו, אך בכך אין להאשים את הע״ריה. וכי מלבד יהודים, נהרגו בפרעות אלו גם נוצרים. הועדה לא הושפעה ע״י טענות העיריה והמשיכה בגבית־עדויות, ובגמר החקירה הועבר כל החומר לבית־הדין המלכותי. מאחורי הפרגוד נפוצו שמועות שהיהודים שיחדו את חברי הועדה, אך לא היתה להן כל הצדקה והוכחה. ב־24 ביולי 1668, הוצא פסק־הדין, בו נתחייבה מועצת העיר לשלם פצויים .,גלובצ׳יזנא " 31) למשפחות ההרוגים, וצער ורפוי 32) לפצועים. כן גם היה עליה לשלם לאוצר המלך קנס כספי עבור כל יהודי הרוג ופצוע 33). ארבעה מראשי העיר, ארבעה יועצים וארבעה מחברי מועצודהארבעים, ששמותיהם יקבעו ע״י היהודים — יענשו במאסר למשך שנה אחת וששה שבועות. לפי פסק־הדין, חויבה המועצה לשלם את כל הנזקים בבתי־הכנסת, בבתי המגורים. ברכוש, במשכנתאות ובמזומנים, וכן את הוצאות המשפט. ליהודים הובטחה לעתיד הבעלות על בתיהם ובתי־ הכנסת הקיימים והזקוקים לשקום, וכן הזכות לשכור דירות בבתי־הנוצרים.
לא ידוע באיזו מידה הוצא פסק־הדץ לפועל. יש להניח שהגיעו לידי פשרה, מכיון שהיהודים לא רצו למתוח שנית את היחסים ההדדיים, במיוחד בתקופה שהצטיינה בחוסר סובלנות דתית, בלבוב נאסר ע״י העיריה הפולחן הפרוטסטנטי — ובעקבות אסור זה, גורשו מן העיר הסוחרים הסקוטיס שהתגוררו בה מזה מאות בשנים. רדיפות־הדת השפיעו לא מעט על היחס ליהודים, אף כי מקור המתיחות לא היה רק בגורמים דתיים לבד, אלא בנגודים כלכליים. יש לציין שה״סיימיק״ בוישניא, חזר בשנת 1670 לדון בפרעות, וטען נגד הממשלה שטרם הסדירה את ענין ״חורבן היהודים״ — הוכחה שפסק־הדין עדיין לא בוצע. ב״סיימיק" בהאליץ דרשו אחרי הפרעות להעניש את "האשמים במרחץ־דמים". בשנת 1669, ויתר יאן קאזימיר ז על כתר מלכותו והתפטר. כיורשו נבחר מיכאל וישניוביצקי, אדם בעל דעות ליברליות, אולם חסר־אונים מכדי לאחוז ברסן השלטון. מיד לאחר הכתרתו, אושרו כל זכויות * יהודי פולין, ובכללן גם הזכויות של יהודי לבוב. מה היתה . צורת החיים של יהודי לבוב בתקופת השואה, הרצח והשוד שנמשכו יותר משלושים שנה?
הרובע היהודי בתוך העיר עמד בצפיפיתו. השטח היהודי הצטמצם ב־49 מגרשים צרים, ולכן נאלצו יהודים להתגורר גם מחוץ לרובע. תהליך יציאת הרובע החל עוד בשנת 1633. עודף האוכלוסים עבר לפרבר־קרקוב בקהילה שבחוץ־לעיר, אשר במשך הזמן עלתה בגדלה על הקהילה שבתוך־העיר. בשנים 1648 ו־1655 סבלה הקהילה מאד. כמעט כל הבתים נשרפו בדליקות שפרצו, ותושביהם נאלצו להמלט ולחפש מקלט מחוץ לקהילה. המוני פליטים מערים, עיירות וכפרים, שנמלטו מחרב האויבים זרמו * גם הם לבובה והצפיפות ברובע שבתוך־העיר הלכה וגדלה. גם יהודי הפרבר שהותקפו ע״י האויבים נאלצו להמלט אל רובעי היהודים שבתוך־העיר. לא היה מוצא אחר, אלא לחדור לרחובות של הנוצרים נגד רצונם. העירוניים ראו את הדבר כהפרת החוזים, והגיבו על כך באופן חריף. בלחץ העיר, הוציא המלך, יאן קאזימירז, ב־26 במאי 1656 תקנה, לפיה אסור ליהודים לחכור ולשכור דירות או מחסנים בבתי הנוצרים,