125 ד״ר נ. מ. נלכד 126 וממזגות והם יצטרכו לפנות את הדירות, המחסנים והחנויות של בתי הנוצרים. ליהודי הפרברים היה אסור כל מסחר ותעסוקה, ואחרי שערערו הוציא בית־הדין המלכותי בוארשה ב־14 בפברואר 1713 פסק־דין, שאין ליהודים הרשות לחתום על חוזה עם העיר ומסחרם צומצם רק לארבעה סוגים בלבד, ויתר הסחורות יוחרמו. קומיסרים מיוחדים נשלחו לבצע פסק־דין זה. בשנת 1732 (8.3) קבלה העיריה פסק־דין שהיא רשאית לגרש את היהודים מכל הרחובות והפרברים, פרט לרחוב־היהודים. אולם היהודים הצליחו להתחמק בשוחד ובקשרי־ידידות מביצוע פסקי־הדין וסיכלו את הוצאתם לפועל. האצילים תמכו ביהודים והחכירו להם את בתיהם ומגרשיהם, ביחוד בפרברים. מפני שהיו מעונינים בדמי־חכירות גבוהים שקבלו מהם. העירונים התמרמרו, כי מספר החנויות היהודיות הלך וגדל, ובשנת 1738 נמנו 71 חנויות בלתי־חוקיות מחוץ לרובע היהודי. הם השיגו מידי המלך פקודה שמסרה את סידור הענין לועדה מיוחדת, ואחרי משא־ ומתן נחתם ב־21 ביולי 1740 בין היהודים והעיריה הסכם, בו התחיבו היהודים לעסוק במסחרם בהתאם לחוזה משנת 1592. אך הואיל ובהסכם לא פורש במיוחד שעל היהודים לפנות את חנויותיהם בעיר, לא נסוגו.
ליהודים היה גם משפט עם הישועים בגלל בית־ בישול לבירה שהישועים החכירו להם. בחוזה בין היהודים והישועים משנת 1611 בא שינוי בשנת 1722 ובמקום פלפל וכרכום שהיהודים היו משלמים לישועים, התחייבו להעניק להם בכל חג ארבע שיבוטות או קרפיונים, 3 ליטראות שמן מדנציג, 3 ליטראות זנגביל, 3 ליטרות פלפל, רבע עגל שמן וטאלר אחד, מלבד מתנות לתלמידים: סיר יין־שרף וסכום כסף בכל רבע שנה. לכומר־הוויבודה ספקו ארבע חתיכות צלי לכל חג וחג, ולכל הקטור חדש 4 צנצנות. כל יתר המסים בוטלו לחלוטין. למשפטים היו נחוצים סכומים עצומים להוצאות ושוחד ולפיכך הוטל עומס חמרי כבד על התושבים היהודים. העיר נתדלדלה ורבים מבתיה נשארו ללא דיירים והנוצרים עצמם החכירו ליהודים בתי־מרזח. בעיר היו 67 ממזגות־בירה בידי הנוצרים והם החכירו כמה מהן ליהודים; בתי־מרזח לתמד היו 71 בידי נוצרים ו־31 בידי היהודים מבתי־מרזח ליי״ש היו 80 בידי נוצרים ו־16 בידי יהודים, בפרבר היו רק 57 בתי־ מרזח, וכולם בידי היהודים. מספר בתי־מרזח הנוצרים הלך ופחת עוד יותר אחרי מלחמת השבדים.
תנאי החיים של היהודים היו קשים מכל הבחינות. ברובע היהודי בתוך־העיר היו 49 מגרשים, ואחרי מאורעות המלחמה, בראשית המאה הי״ח, לא היתה אפשרות לשכן את היהודים ברובע, ביחוד עם רבוי מספר הפליטים שנמלטו מן הכפרים, והיהודים התחילו בהכרח לשכור דירות ברחובות הסמוכים לרובע (רוסקא, שקוצקי, סרבסקא, באימוב) החנויות היו מפוזרות בכל העיר, ואפילו בביתו של המלך, ברינק 10, עסק יהודי במכירת דבש. מצב זה נמשך גם בראשית המאה הי״ח. מתוך מפקד־בקורת שנעשה בשנת 1708 אפשר לראות שכל מרכז־העיר (רינק) היה מלא חנויות של יהודים. לפי המיפקד נמנו 50 יהודים רוכלים בגרוטאות־ ברזל, 80 סוחרי־מלח ו־80 רוכלים. 30 חלפנים 30 מלוים־ברבית, 20 חובשים (לעומת 19 יוצרים) 4 רופאים 10). העירונים הביטו בעין רעה על היהודים ודרשו לטהר את העיר מן המתחרים בהם — אך לשוא, כי האצילים והמגנטים וגם הכמורה קבלו שכר־דירה גבוה והיו מעונינים שדייריהם היהודים ישארו בעיר. אמנם, אסור היה למכור ליהודים בתים מחוץ לרובע, אולם יהודים יחידים הצליחו לפרוץ את גדר האיסור ולקנות בתים מידי נוצרים אצילים ועירונים למרות המשפטים ופסקי דין שהוצאו, כרגיל, נגד היהודים. מלבד הסוחרים החריפו אגודת בעלי־ המלאכה את מלחמתם ביהודים. מתוך שרצו להבטיח לאנשיהם חמרי־גלם בזול, השתדלו שיאסרו על היהודים את היצוא.
לפי רשימה משנת 1708 היו בלבוב 18 פחחים יהודים (פחחים נוצרים לא היו כלל): צורפי־זהב — 44 יהודים (10 נוצרים); קצבים — 50 יהודים (8 נוצרים), שזרים — 10 יהודים (נוצרי אחד), אופים יהודים לא היו בתוך־העיר (20 נוצרים) בחוץ־לעיר 20 יהודים; חייטים 50 יהודים (47 נוצרים). מצב הקהלה והנהלתה היה עלוב, בשנת 1703 ניגשהוויבודה סטניסלב יאבלונובסקי להסדיר את התנאים, היות שסמכות הפרנסים ירדה ולא הצליחו לגבות את המסים למרות החרמות שהטילו על בני הקהלה. בתקנה מיוחדת, שניתנה במאריאמפול ב־5 באוקטובר 1703 פקד שפרנסי־הקהלה יקבעו עפ״י בחירות ותוטל עליהם סמכות של שיפוט, אולם, בו