131 תולדות יהודי לגובג 132 לתקנות, וביקשו להגדיר בהוראה מפורשת את סמכויותיו ומסגרת פעולתו. ב־20 ביולי 1726 הוציא הוויבודה את ההוראות האלו: 1. "הרב הראשי ורב־הקהלה מדווץ־לעיר יגורו חליפות ג׳ שנים בתוך־העיר וג׳ שנים בחוץ־לעיר. אסור למנות ולבחור לפרנסי הקהלה קרובי רבנים. הרבנים פטורים מכל המסים ותשלומים, אולם, במקרה שינהלו בחשאי מסחר או ישלחו סחורות לברסלוי או למקומות אחרים, עליהם לשלם מס ברדאן (מס של הקהילות למצרכים ועסקים). 2. הקהלה מחוייבת להמציא לרבנים דירה, אולם הם רשאים לכלכל בביתם רק בן אחד או בת עם בעלה, והם פטורים מתשלום מסים. מכספם שיתנו ברבית ישלמו רק מס ברדאן. 3. משכרתו של הרב הראשי היא 10 זה׳ לשבוע ושל הרב השני 3 זה/ בעד שתי הדרשות לשנה יקבלו 10 טאלר ימההתונות מכל 100 זה׳ נדוניה 18 גר/ מגטין 4 זה/ ואסור להם לדרוש ולקבל יותר מן הסכומים שנקבעו. 4. אסור לרבנים לכנוס את הנהלת הקהלה אצלם בבית. כל ישיבות הקהל מתקיימות אך ורק בבית הקהלה. 5. את התוארים "חבר" מותר להעניק ג׳ שנים ו״מורנו" שש שנים אחרי החתינה. 6. על הרבנים לשמור שבחירות הפרנסים ויתר הממונים תתקיימנה לפי התקנות הקיימות. 7. בית־הדין מתקיים בביתו של אב״ד ובאם ידרשו שהרב ישב בראש בית־הדין על הדיינים להתכנס בביתו של הרב. 8. הערעורים נגד תקנות הפרנסים והרבנים יש להגיש לועדי הגליל וכל יהודי רשאי לערער בפני בית־המשפט של הפודווויבודה.
9. הרב בוחר את השמאים להערכת המסים לפי הגורל, והוא משביעם גם שימלאו את תפקידם ביושר ובלי רשעוֹת ומשוא־פנים. 10. בלבוב מותר להחזיק 12 דיינים בעיר ו־12 בחוץ־ לעיר, ויש לבחור רק אנשים נבונים ומבוגרים, שכבר עברו 10 שנים לנשואיהם. 11. אסור להחזיק כתבי הקהל בבית הרב ואסור לו לרכוש מהקהל טפסים של הקהלה. וכן אסור לקבל מתנות, ויש לראות בזה מתן־שוחד 7 נ ). הקהל ה נמצאה במצוקה קשה בנוגע לכניסת יהודים, שבאו מסביבות לבוב והתגוררו בפרברי העיר בחסות האצילים, שעמדו תחת חסותם. בהסתמכם על חסות האצילים לא רצו להכיר כסמכות הקהלה ולשלם את המסים שהטילו עליהם. הדבר הגיע לידי סכסוכים ושתדלךהקהלה, ישראל בר׳ לוי, הוכרח לא פעם להכניס לספרי־הרישום ערעורים נגד "היהודים הגרים בפרברים בחסות הנסיכה יאבלונובסקה ועורכים בבתים פרטיים ברית־מילה לנמנעים לשלם מסי הקהלה, לא מלידה ולא מחתונות ודמי חזקה" 48 ). יהודים אלה היו עפ״י רוב בעלי החנויות בעיר ולכן קשה היה לעיריה לפנותם, הואיל ופטרוניהם מצאו תמיד תחבולות להחזיקם. קשה היה לקהלה לעמוד נגד היחס העוין שהשתרר עם הגברת השפעתה של הכנסיה הקטולית, שהגיעו דוקא בלבוב עד משפט עלילהרד ם נגד איידלה מדרוהובי ץ ונגד האחים רייצס.
בתו של הראש ומנהיג ר׳ משה קוקניש, מרת איידלה היתה יפהפיה ומופלגת בעושר ברוב עיהודי ועוררה את קנאת השכנים הנוצריים. בלי להסדר של 1710 פלשו חיילים ופקידי בית־הדין לדירתה ומצאו שם גופת ילד נוצרי שנזרק לשם. ההמון הנוצרי המוסת רצה להתנפל על היהודים, אולם איידלה, מרצונה להציל את אחיה ובלי ידיעת הקהלה קבלה על עצמה את האשמה, ואמרה שרצחה את הילדה. בית־הדין דן אותה למות. כשפורסם פסק־הדין הודתה העוזרת הנוצריה שהיא זרקה לבית גברתה את גווית הילד הנרצח. השופטים הסכימו לבטל את פסק־דינם רק בתנאי שאיידל תסכים להתנצר. היא סרבה לעשות זאת ובכ״ו אלול ת״ע מסרה נפשה על קדושת השם. על רקע אחר בויים המשפט נגד האחים חיים ויהושע רייצס, שהיה לו הד חזק גם מחוץ לפולין ודו״ח מפורטים עליו נדפסו ב״ברלינר פריביליגירט צייטונג" 48) "גאזט דה פראנס" 19) וענינו נתפרסם גם בתפוצות■הגולה 20). וזה רקע העלילה: בעיירה סטרוסוב הודיע הסנדלר וחזר לחיק היהדות. אחרי חקירה ובדיקה מטעם יאצקו סיאריצוב שבין היהודים מסתתר אדם שהתנצר שלטונות הכנסיז ז הוברר, שיאן פיליפוביץ התנצר בלבוב והתגורר שם אצל הצייר לוקא ש וישניובסקי. כעבור זמן חזר לחיק היהדות. מלבוב יצא לדוברומיל, דרוהוביץ והגיע לסטרוסוב. כאן נאסר ונכלא בכנסיה באונייו ב ואח״כ הועבר ללבוב.
בתחילה לא רצה לשוב לנצרות, אך כשהצביעו על העונש הצפוי לו, הסכים להישאר כנוצרי. ואז התחילו לחקור מי ואיך הסיתוהו לשוב אל היהדות. אחרי עינויים קשים הודה כי יהודי אחד, ושמו משה, הכניסו למרתף בבית הרב, ושברו צלב שנשא אתו. נוכחו במעשה רבנים שהשמיצו את הדת הנוצרית. על יסוד הודאתו ציווה הסטרוסטה של לבוב לאסור את הרבנים מלבוב, דרוהוביץ, סטרי. רב הגליל של לבוב, ר׳ חיים, היה בזולקוב, וכשבאו לאסרו, הצליח לברוח. במקומו נאסרו אמו ומנהיג קהלת זולקוב,