ביהוד היו הפטרונים וראשי האגודות מקפידים על קיום המשמעת הפנימית, ושומרים מפגיעת הסמכות באגודה, שלא יקיימו ישיבות בלי ידיעתם או שיקבלו עבודות בחשאי. באגודת הפחחים, למשל, היה נהוג שעבודות למעלה מסכום 40 זה, יש לחלק בין האומנים, לפי גורל. ראשי האגודות שמרו שבעלי־ המלאכה יתעסקו בתוצרת השייכת למלאכתם ולא בתוצרת־לואי. ומובן שהלכו וגברו הסכסוכים עם האגודות הנוצריות, שהיו מעונינות לערער את קיום בעלי־ המלאכה היוהדים. בתעודות נזכרים משפטים בפני בית־הדין של הפודוויבודה שהוגשו נגד יהודים ע״י אגודת הרצענים, בורסקאים, נגרים, זגגים, גלבים 24). ביהוד החריפו היחסים בין הבורסקאים. אגודת הבורסקאים הנוצרים האשימה את היהודים שהם מבצעים יצוא בלתי חוקי של עורות לחוץ־לארץ ובזה הם גורמים ליוקר. בשנת 1754 הגישו משפט נגד הסוחר אליהו מושקוביץ בטענה, שקנה את כל העורות ומכר אותם לחוץ " לארץ 25). בכלל היו אגודות בעלי־המלאכה הנוצרים מעונינת להבטיח לחבריהן חמרי־גלם בזול ולפיכך השתדלו להשיג איסור על היצוא. מצד שני רדפו את חבריהם שלא היו שייכים לאגודות ועבדו עבודה קלוקלת בלי רשות. נגד "הבלתי־מומחים" (פארטאצע) אחזו באמצעים חמורים ביותר, ביהוד רדפו את האשפרים ("פליק שניידר") שעזרו לבעלי־המלאכה היהודיים.

גם בתוך הקהלה הלא היה הכל בסדר, בהשפעת הירידה והשחיתות כפולין כולה בתקופת השושלת של הסאסים. ועד הקהלה בלבוב היה בהרכב 4 — 8 פרנסים, 3 — 6 טובים. בכל בית־כנסת גדול היו 3 — 5 גבאים. בבית־הדין היו 3 — 4 דיינים. מספר השמאים היה 3 — 6, לגביית רח״ש נמנו 5 — 6 בוררים, מלבדם היו עוד 5 גבאי ארץ־ישראל 26). בשנות הארבעים של המאה י״ח עמדו בראש הקהלה הפרנסים יוסף צימלם, יוסף ראבינוביץ, שמואל דובס יצחק מינצלס. במקום לדאוג לצרכי הקהלה, ניצלו את סמכויותיהם להנאתם. עד שגזבר הקהלה, לבקו ראבסקי, הגיש נגדם מחאה ותלונה בבית־דין של הפודוויבודה, היות שהביאו את הקהלה לידי פשיטת־רגל 27). בשנת 1742 ראה ביורהדין של הפודוויבידה הכרח לאיים על פרנסי הקהל ישראל שמוקלד וליטמאן להעבירם ממשרתם ולהטיל עליהם קנס בגלל אי־ הסדרים שהכניסו לעניני הקהלה, •בלקחם לעצמם 6000 זה׳ שקבלו בהלואה לסילוק חובות הקהלה. בשנת 1745 הואשם יצחק מינצלס שלקח הלואות בשם הקהלה 28) בלי הסכמת הפודוויבודה, ולכן פוטר מתפקידו כפרנס הקהלה. בכלל היו קיימים סכסוכים מתמידים בין הקהל ומשרד הפודוויבודה, שהתאונן, שהקהל אינו סר למשמעתו ומזלזל בהוראותיו. והיו גם מקרים שהכריזו בבית־הכנסת שכל מי "שישמע לפקודותיו של הפודוויבודה ראוי לחניקה להרעלה ולחרם, כדי שלא יתערב עם העדה. יש לסכן אפילו את רכושו וחייו ולא להכנע לפקודותיו של האדון הפודוויבודה״ 29).

וכאשר בשנת 1743 לא נענה הפרנס יוסף רבינוביץ לפקודה להופיע לפני משרד הפודוויבודה, הודח מתפקידו למשך ג׳ שנים.