149 ד״ר נ. מ. גלבר 150 שבטלה עדיפות זו קבעו התקנות שאסור לרב * הגליל להזמין לבית״דינו בלי חתימות ראשי שתי קהילות (21 §). על הרב וראש־הקהילה לרשום בפנקס מיוחד ("דעקרעטארזש"). כל התקנות שיוציא הרב, יהיה להם תוקף רק לפי העתוק פנקס זה. בפנקס שני על הרבנים לרשום כל פסק״דין, ויתורים, תשלומים, אשודים וכל משא־ומתן משפטי (22 §). את הפנקסים אלה יש למסור בכל רבע־שנה לביה״ד של הוויבודה, ואם לא — יענשו בקנס של 100 גרזיבני (23 §) 36). אולם למרות הכל לא הצליחו השלטונות לשפר את הסדרים ולחנך את פרנסי הקהל למשמעת. בהשפעת המצב הירוד רבו הסכסוכים והמשפטים, ביהוד נגד גזברי הקהלה שלא דייקו ברישום חשבונות, גבית מסים, חישובי־סילוק חובות ובית־המשפט של הפודוויבודה היה עמוס דין־ודברים והוכרח לפטר גזברים וראשי״קהלה על פעולתם. בין המשפטים היה אופייני ענין גזברי הקהלה בשנת 1763: משרד הפודוויבודה טען שראשי הקהלה ופרנסיה מינו גזברים בלתי מוכשרים, שלא ניהלו חשבונות ולא הקפידו לסלק רבית בזמן, וגרמו לערבובי בעבודה. בית המשפט החליט לסלקם ולמנות במקומם את הגזברים הקודמים והם: שמלקה משה, משה מאנילוביץ, עזריאל זלוצובסקי, מרקו בורוכוביץ, לבקו מאשובאני־מיזס וישראל רייס, שהתחייבו לרשום את ההכנסות וההוצאות ולהקפיד בגביית המסים 37).
בשנת 1764 גינה פקיד בית־הדין לפי תלונתו של הקטיגור אולונובסקי, את ראשי״הקהל, ר יוסף צימלם בחוץ־לעיר ומשה מנקים בתוך־העיר, על שגבום מס על חשבון המיסדר הישועי והשתמשו בו בלי ידיעת משרד הוויבודה והסכמתו. ראשי הקהל והממונים נענשו בעונש כסף 38 ). האשמות מיוחדות במינן הוגשו על שמאי־הקהלה המושבעים שהפחיתו את המסים לעצמם, ידידיהם וקרוביהם 38 א). לא הועילו ההוראות והפקודות שחייבו את השמאים להקפיד בהערכת המסים. על היוריסדיקציה של הפודוויבודה, יש לדון לפי מקרה משנת 1771: הקטיגור הגיש משפט נגד יצחק יעקובוביץ, שנקנס ע״י הקהל ורב״העיר, על שפועלים חפרו אצלו באר ביוכדהכפורים. יצחק טען שגם אצל פרנסי הקהלה, עבדו בעלי״מלאכה נוצרים בשבתות, ובית־המשפט פסק שעל הנאשם להודות בביודהכנסת שהוא חילל את מנהגי הדת, ולתרום 100 זה׳ כופר לטובת בית־הכנסת וביהדהחולים. עם זאת הזהיר בית־המשפט את הקהלת להמנע ממעשי נקם וקנאות 39 ). פרק מיוחד מהווים היחסים שבין הקהלוֹת בתוך " העיר ומחוץ־לעיר. תושבי־הקהלה בחרךלעיר לא הכירו בסמכות ראשי״הקהל העירונית וביחוד התנגדו לחלוקת המסים המוטלים עליהם והתחמקו מן התשלום. כדי להצדיק את סירובם לא נמנעו גם להטיל האשמות קשות, שראשי־הקהל משתמשים בכספי הקהלה לצרכיהם ולעסקיהם הם.
ראשי הקהל הראו בכך התמרדות גלויה, הם הכריזו בבתי־הכנסת שעל המעלילים להופיע לפני הרבנים להוכיח בפני הנאשמים את נכונות דבריהם ואז לא יקבלו עליהם כל עונש, ובמקרה שלילי יענשו המעלילים, וינקטו נגדם צעדים משפטיים בפני משרד הפודוויבודה על הוצאת שם־רע והפצת שקר וכזב 40). עד כמה ירוד היה מצב ראשות״הקהלה אפשר ללמוד מבחירות הקהילות בשנת 1763, בזמן שכהנו בתור ראש־הקהלה מרקו ורוצלבסקי בעיר ומשה בן יצחק מנקים בחוץ־לעיר וכן בבחירות שהתקיימו בשנים 1766—1768. משה מנקים היה מוזג חוכר ובעל בית־בישול בירה. מוצאו מברודי ובגלל קשריו עם אנשי שררה עלה ה ל״גדולה״, היה לפטרון אגודת ״תגרי־תרמילים״ וידע לרכז סביבו קבוצת אנשים שהיו כפופים לרצונו וצייתו לכל פקודה היוצאת מפיו. אע״פ שהיה בירעם הארץ, אך הודות לקשריו עם השלטונות, נבחר לראש הקהלה. ושלט באכזריות על בני קהלתו. סבלו את שלטונו מפני שהקהלה שקעה בחובות, ולא רבים היו הקופצים על המשרה של ראש״הקהל. בשנת 1761 הגיע זמן פרעון של חובות ולא היתה פרוטה בקיפה. אז לקח מנקים משכנתא על בית״הכנסת בסך 20.000 זה׳ והיתה רווחה. אולם באוכלוסין נפוצו שמועות שנהנו מן ההלואה גם ראשי״הקהל, הללו הודיעו והכריזו שאין יסוד לשמועות ודרשו מאת ״המורדים״ להגיש הוכחות בפני הרבנים. מנקים וחבריו היו בטוחים שאף אחד לא יעיז למרוד בהם בגלוי. אך הפעם טעו בדעתם זו.
בראש המורדים עמד מתחרושל מנקים המוזג ובעל בית בישול ביר הדוד בן אליעזר סובולישין 40 ) , מטישמיניצה, טיפוס הרפתקני ומחוצף כמו מנקים, שכל שאיפתו היתה להיות ראש־הקהל. דוד סובולישין זה