159 תולדות יהודי לבוב 160 סרבו להופיע במושב, שקבע בברודי, חילק. על דעת עצמו את סכומי מם הגלגולת והלה את מכסת לבוב בהערכתו. מנהיגי לבוב הגישו תלונה לשר־האוצר, והוא הזמין את שני הצדדים לקונסטנטינוב לדיון, ובו בזמן אסר על הר׳ באבד להגדיל את מכסת לבוב. למרות אזהרתו של ט ר׳ בר על דעת עצמי. ולמנהיגי לבוב לא היתד. ברירה אלא לשלם מס־גולגולת לפי הערכתו 6). לא הועילו תלונות נציגי לבוב, ראשי־הקהילות יוסף צימלס וזלמן פינחס שבאו למושב הועד באולסקו בשנת 1763, וחיכו ימים מספר לבואם של יתר הנציגים ולבסוף היו מוכרחים לחתום על רשימת (רייסטר) מנדהגולגולת כפי שדרש מהם ר׳ בר. אולם, מלבד לבוב יצא נגד ר׳ בר גם קהילות הגליל? כגון, ז׳ידאצוב, סטרליסק, ברזזאני, קאלוש, פשמישלאני, נאראיוב, דולינה, דרוהוביץ, רוזניאטוב. קהילות לבוב הרבו לשלוח אל השלטונות תלונות נגד ועד־המדינה בגלל העלאת מכסת המסים. בזאת התחיל תהליך ההתפוררות של מוסדות האוטונומיה היהודית, שהתחיל בשנים אלו. המחלוקת בין קהילות לבוב והמדינה הגיעה לשיאה בענין רבנות־המדינה. בכל השנים, עד סוף המאה הי״ז, שימש כרב־הגליל דמדינת רייסין רבה של קהלת לבוב חוץ־לעיר, בלי כל התנגדות. אחרי בחירת ר׳ יעקב־יהושע (בעל "פני יהושע") התחיבה מחלוקת, שנמשכה עד הכיבוש האוסטרי.

אחרי שהרב ר׳ חיים בן לייזר הוכר ח להימלט מלבוב בקשר למשפט המומר יאן פוליפוביץ, נבחר כרב־הקהל (1735) ר' אריה ליב בן שאול 7) (בעל בתו של הר׳ "חכם־צבי", לאה). פרנסי־לבוב השתדלו, בלי הסכמת ועד־הגליל, להשיג בשבילו אישור לכהן גם כרב־הגליל. המלך אוגוסט ווו הביע במכתבו אל הוויבודה אדם צארטוריסקי מיום 20 בנובמבר 1735 את התמרמרותו, שפרנסי קהלות־הגליל מתפרדים מקהילת־לבוב, ונתן הוראה, שעליהם להכיר ברבה של לבוב כרב־הגליל ואסור להם להפסיק את הקשר עם לבוב*) . אולם גם מכתב המלך לא הועיל. באותה שנה בחרו פרנסי ועד־ הגליל את הרב מזולקיב, ר׳ יצחק בן צבי לנדא, חתנו של ד״ר עמנואל די־יונה, כרב הגליל. בשנים 1714—1729 היה רב באופטוב, מקום מגוריו של אביו ר׳ צבי, ומשנת 1729 שימש ברבנות בזולקיב. גם אחרי הבחרו לרב־הגליל התגורר בזולקיב. מובן שלבוב לא הסכימה לבחירתו וביחוד התנגד לו ר׳ אריה ליב בן שאול, הרב בלבוב. המריבות בין שני הרבנים נסתיימו בשנת 1740, כשהרב ר׳ אריה־ליב חזר לגלוגא 9). יציאתו מלבוב עוררה את נציגי זולקיב לכבוש את כס הרבנות למען ר׳ יצחק לנדא, אולם קהלת לבוב לא הסכימה לכך.

א זדרשו, במושב ועד־הגליל בברזזאני (1740), שרבנות הגליל תחולק, מחציתה בידי הרב ר׳ יצחק לנדא, ומחציתה לרבה של לבוב שיבחר. במקרה שהרב ר׳ יצחק לנדא יעלה לירושלים או יקבל רבנות בעיר אחרת — יבוא רבה של לבוב במקומו ויכהן כי״ב של כל גליל רייסין. בלבוב נבחר לרב ר׳ חיים, בן הגאון ר׳ שמחה הכהן רפפורט, שהיה רב בסלוצק. כידוע, נבחר אביו, ר׳ שמחה הכהן, אחרי מותו של "החכם צבי" לרב בלבוב, אולם בדרכו לעיר כהונתו נפטר בשצברזין. ברוח ההסכם במושב ועד בברזזאני היה ר׳ חיים רב גם במחצית הגליל. אולם, לא ידוע אילו קהילות היו כפופות למרותו ואילו היו בסמכותו של ר׳ יצחק. הר׳ חיים רפפורט התחייב עם בחירתו בפני פרנסי הקהלה: "כשאהיה רב הגליל הכללי (ז״א בשלמותו) ואקבל את אשורם של פרנסי־הגליל, ואהיה רב־הגליל היחידי על כל רייסין ואקבל את המחצית השניה של משכורת גליל לביב, אז לא אקבל מקהל לבוב אף שלונג 9 א) אחד" 10). ר׳ חיים קבל את משכורתו מאת הקהלה בלבוב ומן הקהילות הכפופות לו כרב הגליל. מראשית כהונתו היו סכסוכים בינו ובין פרנסי הקהלה על רקע תלונות שהובאו נגדו.

בשנת 1743 האשים הפרקליט של משרד סגד וויבודה שבבחירות פרנסי־הקהלה השתדל למען אוהדיו הנוטים להתחמק מתשלום מסים; שהוא פוסק פסקי־ דין ואוסר לערער נגדם בפני הערכאות ומכריח את הצדדים להתחייב בכתב, שיקיימו את איסורו. בכלל היה הרב מזלזל בכל התקנות הישנות ילא נרתע אפילו מלחת הוראות לגרש ולהכות יהודים, שלא צייתו לו. בקיצור, הוא האשם במצב שגרם לאי־ סדרים בקהלה. היו לו מריבות עם משפחות מיוחסות, כגון: משפחת מיזס־קוזימסקי 10 א) בענין מינוי ראש־ מתיבתא 11), והאשימוהו בעיסקות עם אצילים 12). בשנת 1754 נבחר חברו לרבנות־הגליל, ר׳ יצחק לנדא, כרב בקרקא, ובזה הגיע המצב לידי מפנה. הרב ר׳ חיים רפפורט העמיד עצמו לבחירות כרב במחצית הגליל השניה. ובמושב הועד בפשמישלאני, ב־6 באוקטובר 1752, נבחר לרב הגליל כולו ובהמלצת