169 ד״ר נ. מ. גלבר 170 ביזציה של המוני ישראל, אלא שלא הצליח למצוא את הדרך לביצועה, הואיל והגורמים הכספיים והתקציביים הטילו על השלטונות לנהל מדיניות בוגדת לחלוטין לפרודוקטיביזציה. בראשית הכיבוש האוסטרי, הסדיר "תקנון היהודים" ("יודענארדנונג") 4) של הקיסרית מריה תרזה כר 16 ביולי 1776 את מעמדם החוקי של יהודי גליציה. בראש כל מחוז — ובגליציה היו ששה מחוזות — הועמד זקן־המחוז שנבחר ע״י שר־המחוז ואושר ע״י הגוברנטור מתוך שני נבחרים ע״י צירי הקהילות. לעדת היהודים בגליציה נקבעה •הנהלת־ היהודים״ (״יודעבדירעקציאך), שהיו בה: 6 זקני־ המחוז ו־6 זקני־המדינה ורב־המדינה, שנבחר מתוך 3 מועמדים שהוצעו לאשור הקיסרית. כרב־המדינה נבחר ר, אריה ליב ברנשטין מברודי וכסגבור ׳ מרדכי זאב אורנשטיין, הרב מלבוב. בסמכות הנהלת היהודים היה, דוגמת ועדי ד' ארצות וועדי הגלילות, לחלק את מכסת המסים על הקהלות, שהטילו אותם על חבריהן. לשם כך נתקבל מנגנון פקידים.

עם הכיבוש האוסטרי הוטלו מסים חדשים על יהודי גליציה. ב־1774 הוגדל מס־הגולגולת (פנגלובבע) שבפולין היה 30 קרייצר מכל נפש יהודית, עד גולדין אחד. ב־6 ביולי 1776 קבעוהו בשם מס־סבילות ("שו ץ אונד טאלעראנץ־שטייער״) של 4 גולדין לכל משפחה. מלבד זה היה על היהודים לשלם לפי "הסדר היהודים" ("יודעבארדנובג") "מס תעסוקה ורכוש ("געווערבע אונד פערמעגענס־שטייער"), 4 גולדין למשפחה ומס־ נשואין לפי ערך הרכוש ומטרתו להפחית את מספר היהודים. כדי לקבל רשיון מיוחד של הגוברניון לנשואין צריך היה להביא הוכחות על מקור פרנסתו של הזוג ועל ערך רכושם. התקנון של מריה־תרזה הכיל גם איסור על היהודים לסחור בסחורות־מוניפילין. ביחוד נפגעו קשה סיחרי־תבואה, שפקודה מ־23.12.1772 אסרה עליהם את מסחר התבואה בכלל 5). כידוע, היתד. לבוב כרכז מסחר־ תבואה לכל רייסין, שם נעשו בימי "הקונטראקטים" (החוזים) הקניות עם בעלי־האחוזה וסוחרים יהודים עסקו ביצוא היבול לחוץ־לארץ. במסחר־התבואה חלה ירידת מחירים בשוקי אירופה הצפונית, שפגיעתה היתה קשה מאד. בימי השלטון של פולין היתה לבוב משווקת לכל פולין, ואחרי הכיבוש עברו הקניות מחוץ לגליציה לירידי דובנא. ובלביב נשאר רק המסחר עם בעלי־האחוזית בגליציה בלבד. יהודי לבוב ריכזו בידם גם מסחר־עצים ובשר 6), ורב היה

חלקם גם ביבוא בקר, ביחוד מגרמניה וצרפת לגרמניה, משם הביאו סחורות שמכרו לריסיה ולתורכיה. רבים מסוחרי לבוב הופיעו בירידי לייפציג. לאט־לאט חזרו החיים הכלכליים למסלולם והיהודים תפסו את מעמדם במסחר, וביחוד בסחר־חוץ. הקמעונאים והרוכלים נתקלו בקשיים יותר מן הסיטונאים שהיתה להם אפשרות פעולה יהרה, וגם השלטונות תמכו בהם יותר. מבין הסיטונאים היהודים בלבוב ידועים: רחמיאל מיזס, גבריאל רייצס, משה באראך, יעקב קיטאי, אהרן רכן, ברל וובר, בן־ציון פרנס, ישראל יאלים, אייזיק יאליס, יעקב ולוך, שמואל שניט, מנשה רייצם, הירש וובר, יצחק זילברשטיין, משה רייצס, יעקב ציפר, ניסן יולם, יצחק רייפנשייד ויצחק קולישר שהשתדל בשנת 1791 לקבל את חכירת מס־הבשר הכשר יאפילו הציע דמי־חכירה בתוספת 10.000 גולדן יותר מדצעת שות- פות היינצמאן, קראטר ושלמה קופלר. בכל זאת נמסרה החכירה לשותפות זו 7). הרשיון ליהודי מחו״ל להשתקע בגליציה היה קשור בהוכחה על הון של 5000 גולדן, מזה שולמי 10% בעד רשיון־ישיבה. לבעלי־המלאכה היהודים נאסר לעבוד בשביל לקוחות נוצריים אם היו בעלי מלאכה נוצרים במקום. האופים היהודים בלבוב נפגעו, כאשר בתחילת נובמבר

1772 פקד השלטון העירוני להפלותם לרעה כלפי האופים הנוצרים ולמנוע התחרות חופשית בין האופים הנוצרים והיהודים שצויינו כ״אופים לא־מנוסים" ("פושער"). כן קוימו כל יתר האיסורים לגבי בעלי המלאכה היהודים שנשארו מתקופת פולין, ורק במקרים שהיו הכנסות לטובת המדינה הסכימו השלטונות, שהיהודים יתעסקו במקצועות אסורים. היה מקרה, שצפורה פרשלין פנתה בספטמבר 1775 בבקשת זכיון לתחנת דואר ברובע היהודי, בנמוק שגם בפראג היתה היהודיה פרל טאויסיגין מחזיקה בתחנת הדואר היהודית. אחרי שהגוברניון מסר חיות־ דעת, הסכים משרד הדואר בוינה ("אבער־פאסט־ אמט״) ב־21 בדצמבר 1775 להקים בלבוב תחנת דואר יהודית 8) בגלל חליפת־המכתבים הרבה בין היהודים. ניתנה הוראה מיוחדת לצמצם • את פעולת החירורגיס (רופאים) רק לריפוי לקיחות יהודים. בלבוב לבד היו 19 רופאים (לא מומהים), ובשנת 1773 נקבעו בשבילם קורסים מיוחדים ורק 4 מן