177 ד״ר נ. מ. גלבר 178 שנים בנוכחות פקיד ממשלתי, למעשה היה על הקהל ה לבחור 14 מועמדים, ומתוכם בוחר השלטון המחוזי 7. הפרנסים מקבלים מקופת הקהל ה משכורת חדשי ת וסמכותם צומצמה רק לעניני בית־הכנסת וסעד (05 ס 60611 נ 1 61 5 טכ 93-111 ס 039 ץ 3 10) והם תלויים בשלטון המחוזי ועליהם למלא את פקודותיו. למרות צמצום הסמכות אחראית הקהל ה בערבות הדדית על גביית המסים. עוד לפני שיצא התקנון, פורסמה ב־18 בפברואר 1788 הוראה שהיהודים חוייבו בגיוס לשרות הצבא. קהלת לבוב הבטיחה, כדי לעודד את היהודים להתגייס, להעניק לכל חייל יהודי 15 זה׳ — אולם הדבר לא עודד את היהודים להתגייס. בשנת 1790 הוכרחה הממשלה, נגד דעת היהודים ועקב המלחמה נגד תורכיה, להעביר גיוס־חובה 15) ־ כשהוכתר ליאופולד בתור קיסר באוסטריה, החליטה קהלת לבוב לשגר לוינה משלחת שתגיש שורת בקשות לתיקון מצב היהודים. אמנם בתחילה חשבו פרנסי־הקהלה שהמשלחת תייצג את יהדות גליציה כולה, ולשם כך פנתה אל הקהילות בערים המחוזיות לשלוח ללבוב נציגים מיופי־כוח להשתתף בהתיעצות. בתור הברי המשלחת נבחרו בהתיעצות הרב ר׳ הירש רוזאניש נציג לבוב יעקבק ה לנדה מברודי ושיער מבוצאץ, והם נסעו לוינה על חשבון הקהלה. למעשה ראה הגוברניון את המשלחת בעין יפה, היות ו״הושגה הרגעת התושבים, דבר המועיל לענין הממלכה".
ביוני 1790 הגיעה המשלחת לוינה והגישה לקיסר עצומה, להנהיג פדיון־כסף במקום שירות אישי בצבא, מכיוון שהיהודים אינם מסוגלים לשרת צבאי וקשה להם לשמור בצבא על מצוות־הדת. ביהוד הצביעו על התופעה המאיימת להרוס את המשק הכלכלי, בעלי מלאכה, שכירים ופועלים בורחים מגליציה כדי להתחמק משירות בצבא 16). אולם הקיסר לא התחשב בטענות נציגי היהודים ושלח לבטל את החלטתו; "היהודי, כאדם וכאזרח הממלכה ישמש בכל שירות כדוגמת יתר האזרחים. הוא לא נפגע מבחינה דתית. מפני שמותר לו לאכול כרצונו וגם בשבת לא יוכרח לעשות כמעט כל מלאכה, כנוצרי ביום א׳. ליהודי גליציה ניתנות כל הזכויות האזרחיות, פרט לחכירת בתי־מזיגה, ומותר להם אפילו לרכוש אחוזות אצילים ולשרת בכל משרה, לפיכך עליהם להשתתף בכל החובות לגבי המדינה". שליחי־הקהילות לא נחו ופנו ביולי 1790 בשתי בקשות חדשות, בהן חזרו על הצעתם לבטל את השירות האישי תמורת כופר־כסף בעד כל טירון יהודי. הם הביאו בפני הקיסר גם את הדרישה להרשות להם את החזקת בתי־הדין היהודיים ולהחזיר להם את הזכות לחכור בתי־מזיגה.
ההשתדלות הצליחה, וב־28 ביולי 1790 הוציא הקיסר ליאופולד 1! פקודה, שלפיה שוחררו היהודים משרות איש בצבא. אולם עליהם להעמיד את מספר הטירונים החל עליהם מתוך מתנדבים מקומיים או מחו״ל — או לשלם כופר־נפש 30 פלורין בעד כל טירון, כדי לאפשר לשלטונות הצבאיים לגייס טירונים אחרים במקומם 17). המשלחת השתדלה להשיג הקלות גם בענין משרפות־יי״ש, החזרת השיפוט הרבני וגם בענין החינוך. אולם לא עלה בידה להשיג שום הקלה פרט לדבר אחד: הותר לקהילות להמציא מזון כשר לאסירים יהודים בבתי הסוהר 18). בזמן מלחמת אוסטריה—תורכיה (1789—1790), חששה פרוסיה לכיבוש שטחים ע״י אוסטריה. על־כן התאמצה לעודד את האצולה הפולנית בגליציה נגד אוסטריה בתקוה למלחמה חדשה. אולם האצולה הפולנית בגליציה לא התיחסה באמון רב לקנוניותיה של פרוסיה. אך היא ניצלה את הזדמנות המלחמה כדי לארגן ועדים בלבוב ובפרובינציה. שליחיהם הגישו ב־23 באפריל 1790 תזכיר לקיסר ליאופולד 11, ובו 53 סעיפים שהכילו תלונות ודרישות פוליטיות לתיקון המצב בגליציה. בין היתר דרשו כינוס סיים, אוטונומיה לאומית לפי דוגמת הונגריה, עם נציב פולני בראש וצבא פולני לאומי. במסגרת הקונסטיטוציה דרשו קיום נתינות האכרים, מתן זכויות אזרחיות ליהודים, פרט לרכישת אחוזות חקלאיות וזכות להיבחר לכהונות ציבוריות 19).
המשא־ומתן של האצילים הגליצאים בחצר הקיסר בוינה נמשך שלוש שנים מבלי להביא פתרון חיובי. אחרי מותו של ליאופולד, לא היה בנו. פראנץ 1, מעונין להעניק לגליציה מעמד מדיני מיוחד. המלחמה הביאה להחמרת התנאים הכלכליים ובמיוחד סבלו היהודים בגלל הקשיים במסחר עם שטחי שלזיה ופרוסיה. בשנת 1791 התחיל שוב המאבק בין היהודים והעיריה 20). במאי 1791 הגישו הסוהרים הנוצרים למועצת החצר בוינה הצעה 1) שהסוחרים היהודים יפוג מתוך־העיר לרחובות־מגוריהם; 2) לדרוש מסוחרים