191 תולדות יהודי לבוב 192 למוריהם ימצאו משרות של מורים ; הם קבלו במוסד גם דירה וכלכלה ועזרה כספית . כל תלמיד התחייב לשרת בהוראה לפחות שלוש שנים או להחזיר את כל ההוצאות של זמן למודיו^א) . החניכים הושפעו מאד ע״י מחנכיהם ו״התפקרו׳ / והדבר גרם תלונות מצד הקהלה שהתאוננו שהם מחללי־שבת . פרידנטל "העריך " את עצמו כמחנך ומנהל , והרבה בקשות , להעלות את משכורתו ו״דמי־פיקוח ונסיעות . הוא היה ממלא את מקומו של הומברג בזמן העדרו . ובשובו היו תמיד ביניהם קטטות ומריבות עד ששלטונות הפקוח הטילו בשנת 1798 על קאזימיר וואלהלפייל , מנהל בית־הספר הכללי בעיר , לחקור את רקע הסכסוכים . החקירה העלתה , שתלמידי־הסמינריון היו מוכרחים לחפש עבודה מפני שהסכום - 81 קרייצר ליום לא הספיק לפרנסתם . במקום לבחור מועמדים מתוך התלמידים המצטיינים בלמודיהם , העדיף הומברג לקבל את ילדי המורים המקורבים לו ואת בני־משפחתו ופרידנטאל לא התנגד לכך . כדי לבסס את תקציב הסמינריון , שהתקיים רק על מסים ששולמו ע״י היהודים , הציע פרידנטאל להטיל על כל ״מנין ״ תשלום שנתי של 50 טל׳ . בשנת 1793 הופחת התשלום עד 25 פל׳ (בלבוב היו קיימים 41 מנינים) .
השלטונות לא היו מרוצים בתוצאות הלימודים בסמינריון והבליטו את דעתם השלילית בדו״ח לשלטונות בוינה. ביהוד התלוננו על אי־סדרים ועל בריחות תלמידים מן המוסד. כמובן, הוטלה האחריות על המנהל אהרן פרידנטל. השלטונות תמהו על הירידה הפתאומית במסת התלמידים, שבשנת 1798 לא נשאר מהם אלא אחד. ב־27 בדצמבר 1798 דרשו שלטונות וינה מהגוברניון הסבר "מדוע נמצא כעת בסמינריון המורים היהודי רק תלמיד אחד?" 12 ) . ודוקא בבתי־הספר לנערות לא פחת מספר התלמידות והמנהל ת דורנבאך זכתה אפילו להכרה מלאה מצד הגוברניון . השלטונות הגיעו לידי מסקנה ש״המורים בעצמם אשמים במשגים וחולשות בבתי־הספר וכן בהתנגדות ההורים". וכדי לתקן את המצב פקדו לקבוע את האשמים ולפטרם 13 ) . השלטונות הסתמכו על הודעות המורים יואל טורנאי, שמעון פופר ובנימין גרינבאום שהצביעו על המכשולים המעכבים את התפתחות בתי־הספר בלבוב וגורמים להתנגדות מצד הקהל 14 ) . הומברג היה שנוא על היהודים, בידע ם שהוא שהשפיע על הקיסר פרנץ ! להסכים להטיל את מס - הנרות ומתוך המשפט נודע שקיבל מחוכרי~המ ס (".ליכטפאכטערס" ) הארציים שלמה קופלר וטוביה שטיינברג 2% מן ההכנסות נטו 15 ) .
כדי להתחמק מן החקירות והמשפטים שהוגשו נגדו, החליט הומברג בשנת 1801 לעזוב את גליציה ולצאת לוינה. כאן מצא במיניסטר הרוזן רוטנהאהן מגן ומליץ, שהעריך את זכויותיו בשטח־החינוך, יהוא הציע להעבירו לקרקא, בירת גליציה המערבית. אילם, לפי הלשנתו של טורנאו פקד הקיסר להחזירו לביבה. הומברג הגיש תעודת־רופא שעליו להשאר בוינה בגלל מחלתו, לשכת־החצר לא קבלה את האמתלא ופקדה עליו לחזור מיד לבובה. הומברג פנה למועצת־הממלכה (שטאאטסראט) ובקשתו אושרה והוא נשאר בוינה, ובזאת נגמרה פעולתו החנוכית בגליציה. השלטונות הכירו שהיא "הואשם ע״י עמו במעשים בלתי מוסריים ובלתי ישרים בתפקידו כמפקח עליון על בתי־הספר היהודיים בגליציה המזרחית" 16). השפעתו על יהדות גליציה באה לידי בטוי בספר־הלימוד ״בני ציוך (1812) שלפיו נבחנו במשרד־המחוז כל חתן וכלה לשם קבלת רשיוךנשואין, אך עזיבתו של הומברג לא הביאה שנוי ביחס הציבור היהודי בלבוב לגבי בתי־הספר. ב־26 ביוני 1806 פקד הקיסר פרנץ 1 לחסל את כל רשת החינוך היהידית בגליציה, ולבוב בכלל, והגזירה פגעה גם בסמינריון שנסגר, יחד עם כל בתי־הספר. ב־1806 היו 389 ילדי־ישראל בבתי הספר היהודיים בלבוב. ולא ידוע כמה חניכים גמרו את הסמינריון ובחרו במקצוע ההיראה. קרן בתי־הספר בסכום 259.088 פל׳ שנצטברה ע״י היהודים הוכנסה לקרן הכללית של בתי־הספר בגליציה (גאליצישער נארמאלשולפאנד).
אחרי שבתי־הטפר נסגרו והיהודים היו פטורים מן הצורך בתעודותיהם כתנאי להשגת רשיון־נשיאין, הוטלה על היהודים "גזרה" חדשה. כתחליף לבחינות בבית־הספר נדרש כל המבקש רשיון־נשואין לעמוד בבחינה בידיעות־הדת לפי ספרו של הרץ הומברג "בני ציון" ("איין רעליגיעז־מאראלישע לעהרבוך פיר די יוגענד איזראעליטישער נאציאן"), שאושר בפקודת הקיסר כספר־למוד לבתי״ס היהודיים באוסטריה. הבחינות נעשו ע״י ועדה מחוזית שהיו בה פקיד־המחוז, נציג־העיריה, הרב או מורה־דת. הגזירה הביאה לידי סידור החתונות בחשאי כדי להפטיר מן