שונה היה הדבר בילדים שהיו מבקרים בשעות שלפני הצהרים בבית הספר הממלכתי הפולני: אלה באו לחדר אחרי הצהרים בלבד, פרט ליום ראשון, שאז שקדו ב״חדר" במשך כל היום. בשבת היו חופשיים מלימודים. יש להזכיר מנהג שהיה נפוץ בין ה״מלמדים״. בשבתות, אחרי הצהרים, הם היו מבקרים אצל ה״בעלי בתים״ החשובים (העשירים), הורי התלמידים,ובוחנים את בניהם בחומש שלמדו במשך השבוע. התלמיד אמר את השיעור בחומש או בתלמוד בעל פה, בהתאם לגילו, ההורים התמוגגו מרוב נחת ולמלמד צפויים היו: כוס תה חם, או בירה קרה, צלחות עדשים, או אגוזים, בנוסף לפירות־שבת ומיני תרגימה. בית הספר העברי החדש היסוד לבית הספר המודרני הונח בשנת 1906 ע״י עסקנים, ששמשו בהתחלה גם כמורים. למרות המכשולים הרבים שהחסידים שמו בדרך התפתחותו, ביקרו בשנת 1908 בבית הספר־ 89 תלמידים ותלמידות. באותה שנה נתקבלו שני המורים הראשונים מבחוץ, מ.א. טננבלאט וב״צ סיבאק. בית ספר זה עבר למשכנו החדש בביתו של הרש ל אשכנזי. באותה שנה נתקבל בית ספר זה שבסקאלה לרשת בתי הספר העבריים בגליציה "שפה ברורה", שבראשה עמד שלמה שילר. הוא היה גם המפקח המחוזי. הנהלת בית הספר שבעירנו נמסרה למ.א. טננבלאט.

בחירת המורים הייתה מוצלחת ביותר והדבר השפיע על מהלך ההתפתחות של מוסד חינוכי זה. מ.א. טננבלט היה חניך של מספר ישיבות, קנה השכלה כללית בוינה והיה לאחד המחנכים המעולים. במקביל הוא טיפח גם את נטיותיו לעתונאות ומאמריו התפרסמו ב״המצפה״,ה״עולם ","הזמן " ואחרים. לאחר זמן מה התמסר כולו לעיתונאות בלבד. היה כתבו האירופי של ״פארווערטס״ הניו־יורקי. משנת 1921 ניהל את הסניף הוינאי של ״איטא״ (הסוכנות הטלגרפית היהודית) ומשנת 1935 ניהל את ה״איטא" בארץ ישראל, בירושלים, ויחד עם זאת עסק גם בכתיבה. בשנותיו האחרונות התמסר לעבודות מחקר בתלמוד וחיבר מספר מחקרים, שזכו לבקורת טובה מאד ולהערכה חיובית בעולם הספרות התלמודית. מ.א. טננבלט הוכתר ע״י עירית ירושלים בכתר של "יקיר ירושלים", אות הוקרה, לה זכו יחידי סגולה בלבד, עבור תרומתם לרמה התרבותית של עיר הנצח