היוצא אף הוא עם עלות השחר לקבץ נדבות ביריד, באשר גם ידם של הסוהרים ביום זה פתוחה יותר ויוסיפו גרוש לעני. כל עיירה (קורולובקה, יזיז׳אני, בורשצ׳וב) יש לה היום משלה בשביל הקבצנים, ויש הסכם בלתי כתוב, חשאי: ביום היריד שלה,יום רביעי, פותחת סקאלה את שעריה בפני כל, ואילו ביום שישי בשביל עניי עירנו. כבר בראשית השבוע,בעוד מועד, מכינים מטבעות קטנות של 0,5 ו,ו־ 20 גרוש, כי ביום שישי הדלת ממש לא נסגרת. ולא רק נדבה בכסף. נשים יראות שמיים היו גם נותנות לידי עניים קצת שומן, פרוסת חלה לשבת וכד׳. כשהייתי ילדה קטנה הייתי מתבוננת "בסעודתם" של הפעוטות המלוכלכים ולובשי הסחבות, הנצמדים לסינרה של אמם הקבצנית, אשר לעתים גם נושאת בזרועותיה תינוק רדום. באיזה תאבון בלעו הילדונים את החלה הטריה! נשים עניות אחדות, בהגיען לגיל הזיקנה והשיבה, היו יוצאות אפילו ל״פנסיה". להן היו מביאים מזון וארוחות חמות הביתה. אני טיפלתי במשך שנים בקטה הזקנה. היא התגוררה בחדר אפל על יד בית המרחץ, עיוורת בשתי עיניה,מרחוק היתה מבחינה בי עפ״י צעדי, ואולי בניחוש גרידא, או בצורה אינסטינקטיבית, כי היתה גם חרשת. תמיד הייתי נכנסת אליה בדפיקות לב: האם אמצאנ ה עוד בחיים? * * *
על רקע התקוות הקטנות האלה, המטות לנפול תחת עומס השנים, ובקרבתם של השכנים הקרובים ביותר נטע שטינר הקצב, המתהדר בזקן רחב ומתולתל ועל אף גילו המופלג עדיין זריז ופעיל, והירש "הצרוד" (דער הייזעריקס אשר ברכושו הדל נמנתה גם עז־התנוסס "בית העם" המכובד, לא רחוק מביתו של משה "פגירה" (חייט נמוך־קומה ורזה עד לההריד, סובל מאסטמה ומשעול כרוני וטורדני־ומכאן כינויו). בקומת הקרקע של בית־העם שלושה חדרים מרווחים, אחד מהם תפסה הספריה שאפוטרופסיה היו שני בחורים אינטליגנטיים, שלמה שווארצוך ואברהמצ׳יה בילגורי. בשני החדרים הנוספים התארח לפני הצהריים גן הילדים ואחרי הצהריים התקיימו בהם שיעורי בית הספר העברי. את הקומה השניה תפס אולם גדול עם במה וקלעים. באולם זה היו מקיימים בחירות, חתונות והצגות בבצועו של חוג חובבים, ששחקניו המוכשרים ביותר היו: ליבה אדלמן, מוטל האוזנר, מוטל פיש ואחרים. באולם זה נערכו גם מסיבות ומופעים שהוכנו ואורגנו ע״י מורי בית הספר העברי וועד ההורים שלו. התרגשות מיוחדת הסבו לנו תמיד ההכנות למופעים האמנותיים שבהם הצטיינו כמה מחברי וחברותי: הינדה׳לה וידנפלד וג׳ניה זאנדברג כמדקלמות, ואליעזר וידברג כשחקן אופי.