מוישה׳ ס־עם נתחי בשר ועופות שחוטים שהתמנו אצלה. ברכה סאניה׳ ס מופיעה אצל לקוחותיה הנבחרים כשבידיה קערית מזוגגת ובתוכה תבשילה המפורסם גראנשל (מעיים קצוצים). חיה־בריינה ומירקה "קאפוסטה" נכנסות ביעף פה ושם ומביאות מוצרי חלב ועופות חיים מהסוג המובחר, משופר א דשופרא. סינריהן רחבי־המידות מופשלים וקשורים בצורה מחוכמת לחגורותיהן־והנם כמחסנים ממש שבתוכם ניתן למצוא כל מה שהנפש חומדת. . פחות נוחה ונעימה היתה הדרך חזרה במעלה ההר. אולם,

לשם מה קיימות עגלות השלג של האיכרים החוזרים מטחנת הקמח? לחבורתנו העליזה שחק לפעמים המזל כאשר העגלות האלה היו חוזרות מהטחנה ריקות. לאחר שהאיכרים היו משאירים את התבואה לטחינה ואז כמובן היו נפתרות בעיותינו. האיכר, בדלית ברירה, היה מסכים להעמיס על עגלתו את "הנוסעים חנם", אולם אם סוסיו סחבו שקי קמח היה כבר העניין יותר מסובך, כי האיכר היה מסכים רק שנקשור מגלשותינו לעגלתו ואילו אנו היינו רצים ברגל אחריהן. לעתים קרובות ביותר היינו פוגשים בנתיב הזה את מאיר-הירש הזקן, סבל־עגלון ידוע בעיירה. יהודי גוץ, אולם רחב כתפיים, בעל זקן ארוך ומקומח (בשל הקמח הרב שנבזק בו) ואשר על גבו הגרמי העמיס בודאי אלפי שקים בימי חלדו. מאיר הירש הכיר אותנו יפה, וכבר בראותנו מרחוק היה מתחיל לחרף ולגדף ולהצליף בשוט. אולם בסופו של דבר היה מתפשר ונכנע לנו. לאות תודה ליהודי העמל ולסוסותיו העלובות היינו מקילים עליהם ככל האפשר. פשוט חמדנו קצת להרגיזו בשל התפרצויותיו ורוגזו שהיו גם מצחיקים ומוזרים כאחד. מראה אחד היה תמיד נוגע ללבנו: ליד מסלול הגלישה גר שלום מילמוט, יהודי מעניין כשלעצמו, במאי חובב מוכשר, אשר בנו הקטן קובוש(יעקב) היה ילד מסכן, משותק, יושב תמיד ליד חלון חדרו ומביט בעצב ובקנאה על שעשועיהם ועליזותם ללא גבול של חבורת שובבנים מתבדחים, הנהנים מברכת החורף והשלג, עד לתקופת ההפשרה באביב.

פרשה שונה היא זו של שימשל׳ה. מי מסקאלה לא הכיר את שימשל׳ה? יהודי נמוך ודל מראה, שהיה מוכר לימונים. היתה זו פרנסה קשה, הרי בהתאם לאמרת הבריות: "יהודי קונה לימון או תפוז רק כאשר הוא "נרקב", או הם רקובים". הרי ידוע, כי פירות סובטרופיים אלה היו יקרי־המציאות בפינתנו הנידחת ומחירם היה אסטרונומי במושגיהם של עניי העיירה. את "ארמונו" של שימשל׳ה היוותה בקתה עלובה שהכילה רק חדרון