אב אהחלטה נחושה לחזור לסקאלה, בדרך־לא־דרך והיא מה. בשובנו היינו פליטים, כמו רבים אחרים באותם הימים, ולא בנקל ניתן היה להסתדר ולהתערות במקום מחדש. ושוב השקיע עצמו אבא, בלהט ובהתמסרות,בעסקנות הציבורית. שיקם בית הספר העברי, בעזרת אחד הפליטים מרוסיה, ר׳ חיים רויז ע״ה, מורה מעולה ויהודי בעל שיעור קומה ושא ר רוח. אבא השתלב בחיי הקהילה, שפעלה רבות לקידום שירותי הבריאות (בית המרחץ וכו׳) וגם לאירגון חברות־סעד למיניהן. היה גם בין היוזמים הראשונים להקמת "בית העם". בפעולה זו השתתף גם אחיו, דוד משה ע״ה. אבא היה מבאי בית הכנסת, בשבתות ובחגים. אף כי במובן מסוים חפשי היה בדעותיו, הרי באווירת העיירה, שרוב תושביה היו שומרי מסורת, אי אפשר, וגם לא נוח היה, להיבדל לגמרי. בנוסף לכך אבא חיבב את נוסחאות וניגוני התפילות. היה עובר לפני התיבה וגם תוקע בשופר בראש השנה. אלא, שבבית הכנסת הקטן היה נאבק עם המתפארים ב״יחוס אבות" ולועג להם. הוא מרד במוסכמות. את העליות לתורה "השמנות והמכובדות" כביכול, היה מחלק דווקא בין פשוטי העם, "עמך". בעלי החזקה והזרוע התרעמ ו על כך, אבל השלימו. מטבעו היה אבא נוח לבריות וגילה סבילות, טולירנטיות,
לדעות השונות מדעותיו והשקפותיו. אנשים צעירים חיבבוהו ואהבו לשוחח איתו בכל עת מצוא. אחד מהם היה הרשלי שברצבאך. הוא היה חוזר בשבתות מטחנת הקמח, ממשמרת הלילה, ונוהג היה לסור אלינו לשיחה עם אבי. שעות על שעות נמשכו ויכוחים סוערים. בהגיונו הבריא ובמוחו החריף והצלול דחה ושלל אבא את דעותיו של הרשלי, אך בה בעת ידע לכבדן ויחסו היה תקין וכן. בזמן הכיבוש הרוסי־הסובייטי היה הרשלי ראש העיר. חייו הפרטיים־האישיים־בהחלט לא היו ורודים. בכל זאת היה משתדל להסתיר, להסוות מצב חמור, והיה עושה זאת בפזמו פזמון ישן ללא מילים מהעבר ה״טוב". המילים נשארו חרותות בזכרוני, כנראה, עוד מיפי אמא. כאמור, אבא היה בעל שכל חריף. וגם דמיון ומעוף לו. ידע להשיא עצה לזולת בענינים שונים. לעתים גם כיצד לעקוף את החוקים המרושעים של מלכות פולין שירדה לחייהם של היהודים. המציא כל מיני תחבולות בתחום זה. ואילו לגבי עצמו־הוא לא השתמש אף פעם בשנינות ובתחבולות, כי בעל מוסר ומצפון היה מאין כמוהו. דרכים שהיו בעיניו כשרות במה שנוגע לציבור היהודי המדוכא, או לעזרה דחופה ליהודי שנקלע לצרה־דרכים אלה לא נראו לו כל עיקר בנוגע לעניניו הפרטיים. 187