רק על מעמדי, דתי או פוליטי, היו מנת חלקו של הציבור היהודי. לפרסום עגום זכה הריב הקשה והממושך בין יגר, מזכיר העיריה, ובין פיירשטיין חבר מועצת העיריה וראש הקהל במשך תקופה מסויימת. לכל צד היו תומכים לרוב ואפילו ראשי הציבור הפולני הסתבכו במריבה זו. גם דרכי המאבק ואמצעיו לא הצטיינו בנימוסי־יתר ונחשולי האיבה געשׁו לעתים עד להשחית. הודות ליוזמתם ולמסירותם הרבה של מנהיגי התנועות הציוניות המקומיות הוקמו קופת גמילות חסדים ובנק עממי להלוואות, שקרן היסוד שלו נתקבלה מה״ג׳וינט". האנשים האלה היו ישראל לייב פרייפלדר, מרדכי(מוטי) ויידברג ובנציון פידרר. (שני הראשונים נספו בשואה ואילו ב״צ פידרר עלה ארצה לפני המלחמה ונפטר פה בשיבה טובה). ברכה מרובה, ובמקרים רבים הצלה ממש, הביאו פעולות אלה למאות נצרכים במצוקתם. ברוח זו פעלה גם אגודת "יד חרוצים", שהושיטה עזרה לחולים בתמיכה כספית צנועה ובארגון משמרות לילה ליד מיטותיהם. יו״ר אגודה זו במשך שנים היה שמעיה לחמן ולאחר פטירתו בשנת 930 ירש מקומו חיים מייזלמן(נספה בשואה). בחברה קדישא בלט במיוחד שמש הצ׳ורטקובר קלויז, שלמה פרץ, שתום־העין, דמות ססגונית. הוא הצטיין בזכרון פינומנאלי, זכר מאות ימי־הזכרון והכיר המצבות בבית הקברות, בן 400 השנים, ותולדותיהן.

מבחינת ההשקפות הפוליטיות היה הציבור הסקאלאי מחולק לשני מחנות: ציונים ומתנגדיהם. הציונים הדתיים הפגינו את קיומם רק בבחירות לקונגרסים הציוניים בהצביעם על רשימת "מזרחי". לא היה להם ארגון או מנגנון מפלגתי מקומי כלשהו ולא תנועת נוער. לעומתם יכלו התנועות הציוניות "החופשיות" להתברך בקיום סניפים של מבוגרים ועל הכל בפעילות התוססת של תנועות הנוער: השומר הצעיר, גורדוניה, בוסליה, הנוער הציוני ובית״ר. היחסים בין חברי התנועות היו בדרך כלל הוגנים ושלווים ורק הוויכוחים הערים ב״טיילת" על ההתרחשויות בתנועה הציונית ובא״י היו לפעמים מחממים את האווירה, ובעיקר בתקופות התעמולה, הפצת השקלים והבחירות לקונגרסים הציוניים. היחסים החריפו לאחר הפילוג בתנועה הציונית ופרישתם של הרביזיוניסטים, שסניפם בסקאלה היה פעיל מאוד. תנועות הנוער התחרו ביניהן על זכות הבכורה בפעילות למען הקק״ל ועל השגת סרטיפיקאטים לחבריהן שעברו הכשרות חלוציות ממושכות. עלייתו של חלוץ ארצה הפכה תמיד למאורע חגיגי בחיי העיירה. המוני חברות וחברים, גם מתנועות אחרות, ליוו לתחנת הרכבת במסע פרידה נרגש. עשרות חלוצות וחלוצים זכו לעלות ארצה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם וגם בני 20