ב־17 בספטמבר 1939, עם עלות השחר, צלח הצבא האדום את הזברוץ׳, וסקאלה, בתוך גאליציה המזרחית כולה, נשארה בידי הסובייטים עד סוף יוני 1941. ניתנת האמת להאמר כי כל יהודי סקאלה, גם הציונים, קיבלו את הצבא האדום, מי באנחת רווחה ומי בהתלהבות; הרי גדול היה הפחד מסכנת הכיבוש הנאצי שהתקרב כבר לשערי העיר לבוב. עברו כמה שבועות והמצב נישתנה. קודם כל נשבר מטה לחמם של הסוחרים, חנויותיהם התרוקנו ונסגרו. המפרנסים, רובם ככולם, הפכו עובדי הממשל בכל ענפי המשק, כולל עבודות פיסיות קשות בחקלאות, במחצבות, בסלילת כבישים ומסילת הרכבת וכד׳. בני המשפחות שהתרוששו עזבו את סקאלה וחיפשו מקורות פרנסה וחיים בטוחים יותר בערים אחרות ובעיקר בלבוב. לאלה הצטרפו פעילי תנועות הנוער הציוניות שחששו, ובצדק, מפני רדיפות מצד הקומוניסטים. ב־25 בדצמבר 1939 נפלה על 17 משפחות יהודיות גזירת ה״נאציונאליזאציה" (הלאמה). ללא כל התראה מוקדמת וללא נתינת רשות לקחת עמם משהו מרכושם ואפילו מבגדיהם, גורשו כמה עשרות נפשות מבתיהם, וכל רכושם הוחרם. רובם לא היו אפילו עשירים. אף פולני, אף אוקראיני לא נפגע־ אם כי היו ביניהם משפחות יותר מבוססות ואמידות מה־״מולאמים" היהודים. כמה וכמה יהודים גם נעצרו, כמקובל בבריה״מ, בחשכת הלילה ועקבותיהם נעלמו, ללא דין וללא משפט. באפריל 1940 נאסרו בני משפחותיהם של האסירים וכמה משפחות מבין "המולאמים" נשלחו לסיביר. מקרה טראגי ומוזר כאחד חרות בזכרונם של שרידי העיירה: יהודי בשם מוטיל פיש נאסר בשלהי שנת 1939 על ידי המשטרה הסובייטית ונעלם לתקופה ארוכה. אשתו ותינוקו נאסרו ונשלחו לסיביר. כעבור חודשים מספר שוחרר האיש לאחר שאפילו לבולשביקים התברר כי חף הוא מכל פשע. פיש החל לטפל בהחזרת אשתו וילדו. מאמציו נמשכו עד יוני 1941 ־ ולשוא. פרצה המלחמה, הוא נספה בשואה ואילו אשתו ובנו חזרו מסיביר ועלו ארצה.

עגום הוא הסיכום של 21 חודשי השלטון הסובייטי בסקאלה: היהודים התרוששו, רכושם נתדלדל ופרנסתם בדוחק ובעבודה קשה: כל מוסדות התרבות היהודית השורשית והישגיה נמחקו; הפעילות הציונית, נושאיה ומטפחיה נרדפו על צווארם, שנתם של אנשים רבים נדדה בלילות ופחד קינן תדירות בלבם. ברם, חייהם לא היו בסכנה. מצב זה וחיים אלה הועלו על המוקד כאשר הסתערו הנאצים על בריה״מ ב־22 ביוני 1941 . 24