כאשר הגיעו אליה באפריל 1942 יהודי הכפרים: בורדיאקובצה, לוסיאץ׳, גושטין, ציגאן וטורילץ׳. הצטרפו אלינו גם כמה יהודים מהכפרים מושקאטובקה, וולקובצה, ניוורה וגרמאקובקה. הצפיפות גדלה, אמצעי הקיום נתדלדלו, השוד והסחיטה רוששו אף את האמידים, והרעב החל להציק לעניים. בסוף נובמבר 1941 החל לפעול ה״ארבייטסאמט״ (משרד העבודה) הגרמני והוא צווּה להמציא לו רשימות כל הגברים והנשים, גילאי 16־60. כל "יודנראט" חויב לספק מכסת עובדי־כפיה, שיישלחו למחנה עבודה בורקי וויילקיה (16 > 1611 /\/\־ 1 > 1 ח 80) ליד טארנופול, ויוחלפו מדי ששה שבועות על ידי אחרים. ה״יודנראט" הסקאלי ניסה להתחמק מגזירה זו בטענה שהאנשים הכשרים לעבודה עסוקים בעיירה עצמה ב״משמר הגבול״ ובאחוזה. לא הועילו לו טיעוניו. הוא קבע 50 אנשים מתוך הרשימה שבידו, והם הובלו לצ׳ורטקוב ב־2 בדצמבר 1941. בהגיעם למקום הריכוז הבחינו בתכונה חשודה של שוביהם והחלו לברוח לכל עבר. גם 22 מאנשי סקאלה ברחו והתחבאו, וה״יודנראט" נצטווה למצאם ולהחזירם למחנה, אחרת תיפעל נגדו ה״גסטאפו". היתה זאת צרת רבים, אלא שהאסון נמנע.
על 28 היהודים הסקאלאים שנכלאו יחד עם אחיהם מהעיירות האחרות במחנה העבודה הוטלה עבודת־פרך שלוותה תדירות במכות רצח, עינויים והר ג מידי השוטרים האוקראינים שאכזריותם לא ידעה גבול. בתנאים אלה של התשת הכוחות האיומה, רעב והתעללות היתה צפויה לכלואי המחנה סכנת כליה וודאית. משפחותיהם של האומללים הפצירו ב״יודנראט״ להצילם, אולם ארוכה ומלאת חתחתים היתה הדרך עד לשחרורם. ה״יודנראט״ של חלבורקי איש־קשר שהצליח ליצור מגע כלשהו עם מפקד המחנה, ובשבתו שם עלה בידו לעזור לנצרכים ולהשתדל לטובתם בעיתות סכנה. רבת ערך וחיונית ביותר היתה העזרה שהוגשה לכלואי המחנה בצורת משלוח שבועי סדיר של מזון, בגדים ותרופות שהצילו ממש את חייהם. במקביל הופעלו כל האמצעים והקשרים כדי לשחררם, ולאט־לאט הצליחה המשימה. מחנה בורקי תבע בינתיים את קורבנו הראשון מבני עירנו; משה שטוק, בנו של עוזיאל שטוק, נהרג בתאונת עבודה. אביו האומלל והנועז, כדרכו תמיד, היה מוביל משלוחי־העזרה של משפחות הכלואים במחנה לבניהם, ובהגיעו למחנה הלמה בו בשורת איוב על מות בנו. הוא הוציא גופתו מהמחנה, הובילה, יחיד ובודד, בחשכת הלילה, בדרך הארוכה והמסוכנת והביאה לקבר ישראל בסקאלה. 55