השלטונות. הצוו כלל גם את חברי ה״יודנראט״ וה״אורדנונגסדינסט״, ועובדה זו וכן היקף המבצע עוררו חשדות בלב רבים, אלא שאי־ציות פירושו היה עונש מוות. בבוקרו של יום הפקודה יצאו מאות אנשים, רובם ברגל ועשרות קשישים בעגלות, לעבר בורשצ׳וב, מרחק של 5 ו ק״מ. (כיוון שהמסע היה בחזקת פיקוח נפש, התיר הרב נסיעה בחג.) בשעה היעודה הגיעו למקום הריכוז כ־160 איש בלבד, קיבלו את פניהם השוטרים האוקראיניים. התרמית פעלה בינתיים; המתקהלים הופנו לאולמות שבהם ישבו פקידי-רישום, כביכול. אולם כאשר התאספו מאות יהודים משאר העיירות התלקחה התופת. ההמונים הוקפו על ידי בריוני הגסטאפו והמשטרה האוקראינית ובמכות רצח, שיסוי כלבים ויריות הובלו לתחנת הרכבת ולמחנה העבודה. בין השבויים היו 84 יהודי סקאלה, יחסית הרבה פחות מאשר משאר העיירות. מזלם של הנושרים היה בכך שבמסעם האיטי לבורשצ׳וב הישיגתם בשורת־אויב מפי סערקע קסירר, אשה אמיצה שנשלחה על ידי אברהם בילגורי להזהיר את המתמהמהים שינוסו על נפשם. ואמנם נסנו בבהלה דרך שדות ויערות והגענו הביתה יגעים ואבלים על האסון שפקד את אחינו האומללים דווקא בחג הפסח, חג החירות והיציאה משעבוד לגאולה...
דאגה קשה ועול חומרי כבד נוסף הוטלו על כתפיהם של בני המשפחות שנפגעו, של העיירה כולה ושל ה״יודנראט", שאמנם הכפיל מאמציו להקל על סבלם של כלואי המחנה לספק צרכיהם המינימאליים ולעודדם, אבל לא היה ביכולתם של כל אלה להושיעם. עזרה רבה וחשובה הושיט שליח ה״יודנראט", חיים ברטלר, אשר שהה ימים, שבועות וחודשים ליד המחנה. הוא היה איש הקשר בין ה״יודנראט " לבין האסירים, העביר להם את המשלוחים, כסף ושאר עזרה, ולפעמים נאלץ גם להשתדל אצל מפקד המחנה האכזרי למען איש אומלל שסכנת מוות היתה צפויה לו. במרוצת הזמן עלה בידי ה״יודנראט " לשחרר או לפחות להחליף אסירים תשושי־כוח בקרוביהם שהתנדבו במקומם, הכל תמורת שלמונים מרובים. לא חסרו תקריות שיצרו מצבים מסוכנים, בהם רק כפשעה היה בין הצלה בדוחק ובין מותם הוודאי של אנשים רבים. באחד הימים ברחו ממחנה עבודה סטופקי שני אסירים מבני עירנו, אב ובנו(למעשה היו פליטים מאחד הכפרים שגורשו לסקאלה) .קרה נס שהתקרית הסתיימה בתשלום כופר 57.