האחרונות שבמחוז). בהגיעו לצ׳ורטקוב, שם המתין לו אולינגר עם "המתנה" הגדולה, חזר קלנר על אותה הבטחה וכאשר הגיע איש ה״יודנראט" לפנות ערב הביתה, נפוצה מיד השמועה בין כולנו, והיהודים התמימים חשבו כי הפעם יוכלו לחוג את חג הסוכות ברגיעה יחסית. משום כך גם לא הקפידו רבים לישון ב״בונקרים״ — מקומות מחבוא, שהותקנו ונבנו לעשרות כדי להסתתר בהם בעת צרה, או לפחות להיות קרובים אל פתחיהם.

״האקציה״ — החטיפה, החלה בשעה שש לפנות בוקר ביום שבת, א׳ דסוכות, 26 בספטמבר 1942. אנחנו, המשפחות היהודיות המעטות שעדיין התגוררו בפרבר הכפרי "סטארה סקאלה", היינו העדים הראשונים להתקרבות האסון. לפני עלות השחר שמענו רעש עמום של מנועי מכוניות בכביש סליד בתינו (הכביש המוביל מצ׳ורטקוב לסקאלה), מה גם שהוזהרנו קודם על ידי שכננו מיכל יגנדורף כי משהו עלול להתרחש. אותו העיר בשעות הלילה קצין "המשמר" וילהלם פייפר המוזכר לעיל, אשר רחש איזו אהדה למיכל, שעבד בדיר החזירים ובמשק־החי של "משמר" ופקד עליו לבוא מיד, עוד בלילה, לדיר, כדי לטפל בחיות, כביכול. בישבנו בלילה ליד החלונות, בחשיכה, ראינו טור ארוך של מכוניות עמוסות אנשים מזויינים ומתקדמות לאט באורות כבויים לעבר העיירה. התחבאנו בשדות ובין השיחים שבסביבה, כל אחד במקום אחר. (אמי ניצלה לפי שעה ואני נתגליתי כעבור כמה שעות על ידי שני שוטרים אוקראיניים, הובלת י מוכ ה קשות העירה ושם הצלחתי לברוח).

העיירה הוקפה בכ־150 ז׳נדארמים, אנשי ה״שופו״ וה״קריפו״, שוטרים אוקראיניים — ובראש כולם קלנר עם עוד 3־ 4 אנשי "גסטאפו". משנכנסו העירה כינס קלנר את ה״יודנראט" ואת ה״אורדנונגסדינסט", ציווה עליהם להתלוות למבצעי הפעולה ולפקח על איסוף הריהוט וכל המטלטלים שבדירות הנפרצות והמתרוקנות מדייריהם. העיירה נסרקה בקפדנות ובדייקנות אכזרית מקצה עד קצה. דלתות נפרצו בהלמות מוטות וגרזנים, כל בית נסרק מהמרתף עד עליית־הגג, בחיפושים מדויקים ובמומחיות של כלבי־ציד בדמות בני־אדם. נתגלו בונקרים מוסווים היטב ובהם עשרות אנשים שהוצאו משם במכות רצח והובלו אל קסרקטין משמר הגבול הפולני לשעבר, שהיה מוקף גדר־תיל. (גידור זה נעשה על ידי הנאצים עוד באביב של השנה והם הפיצו שמועה כי מכינים מחנה לשבויים, או לפועלים צרפתיים . . .). הצוותים המחפשים והפורצים לוו על ידי אכרים אוקראיניים שגויסו במהירות הבזק עם עגלותיהם, רוקנו את הדירות והובילו את הרכוש השדוד אל מחסנים מאולתרים — ואלה, דווקא בתי הכנסת שעמדו ריקים ועזובים זה זמן רב. גם 61