המחנה היחידי שנשאר שלם עד השחרור וניצלו בו למעלה ממאתיים יהודים. המחנות האחרים חוסלו ותושביהם נרצחו ביולי 1943. ט. חורף 1943־1944... כוחות החופש והשחרור צועדים לקראת נצחונם הוודאי, מכונת הדיכוי וההשמדה הנאצית חורקת בציריה ונהדפת אחורה, גם לבותיהם המפלצתיים ומוחותיהם המעוותים של פושעי־המלחמה מתמלאים פחד וחרדה לגורלם, שאין מנוס ממנו, אבל עד לרגעים האחרונים של חייהם הארורים מקדישים הם מחשבה, תכנון ואמצעים להכחדת שרידי קורבנותיהם, הנמצאים עדיין בידיהם. כך במחנות העבודה וההשמדה וכך בגיא־ההריגה שמחוץ לגדרי התייל. אולם גורלם נחרץ וגם לאזורנו מתקרבת הגאולה, גאולתם של מתי מעט, שחייהם ניתנו להם בחסדי־הנס ובזכות התקווה הלוהטת שלא עזבתם אף ברגעי היאוש התהומי.

ב־13 בינואר 1944 שוחררה העיר סארני, הראשונה בגבולות פולין הדרומית־המזרחית שלפני המלחמה. הצבא הסובייטי הסתער, תוך קרבות כבדים, דרומה לכוון טארנופול והנהר דנייסטר שבגבול הרומני־הפולאני לשעבר. ב־24 במארס 1944 טרטרו שרשראות הטנקים הסובייטים ברחובותיה הריקים של סקאלה, מרוקנים מיהודים שנרצחו ומאוקראינים חיים, אמנם, אבל מבוהלים וחרדים לצפו להם בשל פשעיהם. בשעות הספורות שלאחר השחרור החלו להגיח ראשוני הניצולים מתוך הבונקרים, מהמחבואים אצל הגויים גומלי־חסדים ומהיער. שרידים עלובים, דומים יותר לשלדים מאשר לאנשים חיים, מגודלי שער־פרא, צולעים ונשענים על מקלותיהם, מכוסים בלויי־ סחבות, וסמרטוטים על כפות רגליהם. זה מה שנשאר מעיירתנו אחרי שש מאות שנות קיום וארבע שנות שואה: בערך 140 פליטי חרב מתוך אלף חמש מאות וחמישים תושבי הרובע היהודי על סף השואה; ולמספר עלוב זה הגענו רק לאחר שחזרו מהמזרח, מפזורת ברה״מ ומהמלחמה, אלה שעזבו או נאלצו לעזוב את העיירה בתקופת השלטון הסובייטי.