185 זכרונות 186 בתקופת המלחמה התחלקו אנשי סוקולקה לשני מחנות: מצדדי הגרמנים ומצדדי הרוסים. את הפוליטיקה ואת האסטרטגיה הצבאית קבעו בין כתלי ה״נייעם בית־מדרש" (בית המדרש החדש). ר׳ אלטר השמש היה רודף אחרינו בצעקות וקללנו: "פרחחים" "שקוצים" "גם אתם יודעים בפוליטיקה" "ארויס פון בית מדרש" (הלאה מבית־המדרש). כמובן, שלא הצליח להתגבר עלינו. החזית התקרבה לסוקולקה. אחרי יומיים של קרבות נכבשה ע״י הגרמנים. הגרמנים התבססו, התבצרו והנהיגו בסוקולקה משטר חמור בחיים הכלכליים והתרבותיים. את רוב המזון מן הכפרים העבירו לגרמניה ואצלנו, כמו בכל שטח הכבוש, הנהיגו כרטיסי־מזון לכל התושבים. היינו נאלצים לעמוד בתורים ארוכים לקבל קמח ללחם ותפוחי־אדמה קפואים, שר׳ שמואל כהאן ז״ל חלק בשם ועד־הקהילה. התחלנו להרגיש ברעב. מקצת הילדים התפזרו לכפרים הקרובים ובחסות החשיכה הצליחו להחדיר מצרכי מזון הביתה. מקצתם עבדו אצל הגרמנים וקבלו מזונות וככה הצליחו להקטין את המחסור במזון. הדאגה השניה היתה הנוער. עקב המלחמה גדלנו אנו ללא מקצוע וללא השכלה לקראת עתידנו. ולכן ראש דאגתנו היה הנוער, בו ראינו את העתיד.
פעם, בשבת, מצאתי בספר חומש של אבי שקלים של ההסתדרות הציונית העולמית. שאלתי אותו: מה מטרת הפצת השקלים. אבי הפנה אותי לר׳ שמשקי קצנלנ־ בויגן. נפגשתי עם ר׳ שמשקי והוא הסביר לי, וגם קיבלתי ממנו כמה חוברות על הציונות שקראתי במחתרת. הנוער בעירנו התעורר וחפש לו מקום למפגש־רעים, בארגון. בתחלה התאספנו והתווכחנו בקבוצות קטנות על המצב, וניסינו למצוא דרך להקים ארגון נוער כדי לקבץ את כל הנוער תחת קורת גג אחת. בווכוחים על הדרך והמטרה התברר שחלק מן הנוער הודרך ע״י אנשים הקרובים בהשקפתם ל״בונד" ואדי־ שיסטים שהיו קשורים ב״אידיש ליטערארישע געזעל־ שאפט אין סוקולקה". באחד הווכוחים הובאה הצעה להקים ארגון כלל־י בשם "יוגענד פאריין אין סוקולקה", שיתנהל בשפת האידיש. רוב הפעילים לא יכלו להסכים להצעה והענין "התפוצץ". החלטנו להקים ארגון נוער
נפרד. היו הרבה התלבטויות וחפושי תכניות, כדי להצליח ולהתאים פעולה חינוכית ותרבותית ברוח הציונות. הזמנו עסקנים ציונים ותיקים, שהיו פעילים במחתרת בזמן המשטר הרוסי, כגון: ר׳ ישראל ליפצר, ריז׳י, צבי יודובסקי. בקשנו את עזרתם והם קבלו הזמנתנו ברצון, ויחד עמם החלטנו להקים ארגון נוער ציוני בשם "קדימה". אני לכשעצמי, הגעתי למסקנה כי עלי להיות פעיל יחד עם אלה הרוצים להקים ארגון נוער ציוני שיכשיר את הנוער לעליה לא״י. הסיסמה היתה; ״קדימה״, שואפת להתפתחות כללית — ועברית. "קדימה" התקימה באופן בלתי־ליגלי במשטר הגרמני, עד המהפכה, ובגמר המלחמה ב־1918, במשטר החדש של הפולנים, התחיל המשרד־הארץ־ישראלי בסוקולקה לארגן קבוצות נוער לעליה לא״י. רוב הנוער באותה תקופה הצליח בקשיים רבים לעבור "הכשרה", לעלות ולהכות שרשים בא״י, בזמן המנדט של הבריטים, ורובם השתתפו במלחמת העצמאות להקמת מדינת־ישראל. מנחם זהרוני בשעות דמדומים אציץ עוד הפעם בעיני ילדות לעבר הכביש המתפתל מקרינקי לסוקולקה.
בכביש זה לוויתי בילדותי, יחד עם קהל מאות נרגש ונפעם, חלוצים עולים ארצה. היו תחנות בדרכם הארוכה והראשונה בהן היתה סוקולקה, שממנה התחיל העולם הזר ומירכתי ה אצה הרכבת למרחקים. אליה היו משתר- כים שעות רבות בעגלה רתומה לסוסים, אך לעתים, במעלה גבעה, אף ברגל בצדי העגלה, ורק המטען — ארגזי עץ גדולים כפולי־דפנות, מקום סתר לאקדחים בלתי־לגליי ם — מיטלטל עליח, לטרטור חשוקי־האופנים ומקפיץ באימה את הסוסים המיוזעים. המאורע היה מתרחש בשעות מנחה ונמשך שעות בהליכה אטית ושיהות נרגשות. בשעת הרחמים של השהיע ה והדמדומים, היה הקהל נפרד מע ם העולים התוזר חבורות־חבורות אל העירה, בכביש העוטה חשכה. האנשים נפעמים ומרוגשים וחונקים געגועיהם בתוכם. הייתי נער בגיל בר־מצוה שיצא ל״מרחקים", אל הקרובים אשר בסוקולקה. נסענו על פני נוף עצוב