187 זכרונות 188 בשדות דגן דלים וגבעות־הול, על פני חורשות ארנים נודפי שרף ופלגי זרם דליל, בצדי בתים רעועים חבושי גגות־תבן ומעשנות מאבמת־עשן... הגענו לסוקולקה, ראשיתו של עולם אחר. היה בעיר המריח העיר הגדולה, תחנת־רכבת ומדרכות בצדי־הרחובות, אך הבתים דמו לבתי עיירת המולדת והאוירה ברחובותיה לא זרה היתה לנו. אולי גרם לכך הבית הגדול, הנקי והיפה וחצרו המרווחת של הדודה שושקה והדוד גמליאל והבית הדל והקטן של דודי חיים ואשתו "פושציבה". ואולי — היחס הפשוט, "השכני" שבין אדם לאדם, שהתחיל עם טיול ראשון ברחובות העירה. לימים כבשה. "התרבות" גם את קרינקי וגלגלי אוטובוסים התחילו להתגלגל על הכביש ומגמת פניהם אל המטרופולין, אל ביאליסטוק. קפצה הדרך עתה והעולם הגדול התכווץ במקצת. סוקולקה היתה מעתה רק תחנת־ארעי, אליה הציצו מבעד לאשנב הקרון הדוהר. אולם, בשביל החלוצים העולים נשארה סוקולקה תחנת המוצא להעפלתם, שכן הרכבת הוסיפה לדהור ממנה. שוב לא לוו הנשארים את חבריהם העולים כברת דרך ארוכה בכביש. אי־אפשר היה לרוץ בעקבות גלגלי האוטובוס.

מאז התקיימה הפרידה הנרגשת בכיכר השוק, מקום מוצא האוטובוס, שהוליך אל תחנת המסע הגדול, לסוקולקה. אדה נדמה שעתה ברור פשר סער הלבבות ולחיצות הידיים הנרגשות ומבטי הקנאה והערגון. היה בכך לא רק געגועים לחיים יפים במולדת הרחוקה, אלא גם המיית לבם של הנדונים לכליה, הד לגזר־הדין שהעיק מתחת לסף ההכרה. שגי בתים ידעתי בסוקולקה: האחד של דודי גמליאל, שנראה בעיני כשיא של עושר ורוחה. היה לבית משהו מאופי בעליו, דודי גמליאל — גבוה, הדור־פנים ומקבל פני אורחיו בחמימות עצורה ודודתי שושקה, חגיגית ולבבית, אצה בקריאה שקטה וטובת־לב לקראת הבא, כשעגילי הזהב הקטנים מתנוצצים בתנוכי אזניה. והבית השני; בית דודי חיים, היה קטן, אפור ועקבות מצוקה ניכרים בקירותיו וברצפתו, בספסלי התלמידים הישנים והמכתמים, בחדר הצר בו הרבית תורה לתלמידיו. כבד־תנועה, נושם בכבדות, היה ממהר לנגב משקפיו כדי לראות היטב את פני הבא ולקדמו בחיוך לבבי ופשוט, שהיה גולש מעל פניו המלאים וזקנו הגזוז. מחדרה הקטן הצדדי היתה יוצאת לאט הדודה, חולנית, גוצה ורזה, נשענת בקושי על מקלה וחיוך רפה על שפתיה. איש רעים ושיחה היה דודי חיים ושיחת רעים היתד. אולי בלוי זמנו היחיד. אך ספק אם גלד. את מסתרי לבו עד תום. היו בתוכו חלומות דחויים, חלומות עלומים על השכלה ועל עולם יפה. אבל על כל החלומות כסד. אפר המצוקה וד,אכזבר, של מלחמת החיים.

נשא ר ל ו עו ד עול ם ש ל ספרים, י ם רח ב שבנעורי ו הח ל להפלי ג ב ו ולעול ם ל א רצ ה להגי ע ע ד חופו . זרי ז ועליז־חיי ם ראית י א ת דוד י ר ק בבצע ו א ת תעלולי ו במ י הנח ל אש ד לפנ י סוקולקה, שע ל כ ן שחיי ן מופל ג היד.. כא ן היד . שוכ ח א ת נפתול י ימיו, א ת חד ר תלמידי ו הקט ן והאפל, כא ן התחי ל עולמ ו הגדול. א ך מחופ י חיי ו האפורי ם בעיר ה ל א הרחיק ה סירת ו להפליג . בחדר ו האפו ר התחנכ ו ילדיו, ליז ר ומירל. כא ן האזינ ו לספור י אביד. ם בימ י ח ג ומוע ד ובימ י אב ל וצום, וכא ן יש ב ליז ר בפנד . אפל ה וגופ ו הד ל וד.צנו ם חבו י וד.קשי ב בלי ל תשעד,־באב, לאו ר ג ר חלב, לספור י אגדו ת החורבן. אח״ כ פר ץ מפנתו, בתנופ ת אגרופי ם קמוצי ם ובקו ל זע ם ילדות י חנו ק מדמעו ת: "אכן, ווי י צ ו ד י פעלק "(או י ואבו י לעמים) שד.חריב ו א ת ארץ־ישראל.

לימים היד. חבר ב״השומר הצעיר", איש תרבות, בוגר בית־ספר וחניך האוניברסיטה בוורשא. חלוש בגופו, צנום ונמוך קומה, יצא להכשרה חלוצית, מסור ונאמן ללא־גבול, נאכל באש האידיאה, שכבשד. אותו כליל. וכאשר אושר לעליד., צרר את צרורו הדל, נפרד מבני משפחתו והפליג ברכבת לוורשח. כאן חכתה לו גזרת גורלו. עלייתו למולדת עוכבד. על הסף, כי הרופאים מצאו פגם בריאותיו. הוא נפתל עם גורלו, נאבק על זכותו לעליד., אך בינתים נפרד מן החבורד.. הוא חזר שוב לסוקולקה, לאוניברסיטד. בוורשה. מה עבר עליו בעמקי נפשו לא ידעתי • לימים נימק לפני את פרישתו מן הציונות: אכזבות, הדים על האבקות מרד. של חבריו בארץ בפ״ת לעבודד. ולפת־לחם, ועל הקדח ש שנתנסו בה, ועל חבר שנהרג • אולי פעל גם העוני וד.מצוקה של