199 זכרונות יטלסויולה ה 200 הימים המפוארים, שבהם רקמנו ביחד את החלומות על עתידנו, חלומות על אידיאלים והדר, על חיי חופש ואושר. באותם הימים והלילות דפקו ליבותינו ונשמותינו בקצב אחד בסימפוניה נהדרת, של הליכה יד ביד ובלב אחד בדרך־החיים שלנו לקראת עתידנו. ובאותו ערב־ הפרידה, כשהתבוננתי בחמה השוקעת, כלום אפשר היה להעלות על הדעת, שלאחר זמן קצר יחסית, יעלה הכורח־יי ישקע ויעבור מן העולם באכזריות איומה כזו, רוב־רובה של היהדות האירופית היקרה, התוססת והיו־ צרת׳ הדינאמית והיוזמת, העשירה ברוחה ורבת־הכש־ רונות ניספו בשואה שישה מיליונים יהודים, קדושים וטהורים, צעירים וזקנים, גברים ונשים ולמעלה ממיליון תינוקות וילדים, וכולם נרצחו אך ורק מפני שיהודים הם. כך הושמד בדם קר של מרצחים, על־ידי ארגון שטני, איום ונוכל, שליש של העם היהודי, כך שילם העולם הגדול לעם היהודי בעד זה שנתן לו תרבות ואמונה, בעד זה שהעניק לו מחשבות לב ומעושר רוחו, בעד זה שיצר ופיתח את המסחר והתעשיה העולמיים, שהעשיר לא רק את החיים הכלכליים־הכספיים של העולם, אלא גם את החיים ההומאניטאריים־הסוציאליים, התרבותיים והמדיניים שלו, ותרם תרומה ניכרת וחשובה מאד לספרות העולמית, למדע, למוסר ולאמנות. וכשאתה חושב ומהרהר על כל זה, הרי שלא ברצונך מתפרצת מלבך הדואב השאלה־הזעקה: זו תורה וזו שכרה? יי!!!

במשך עשרים השנים שעברו אחר מרחץ־הדמים הנורא, אחר מלחמת־העולם השניה, נתעשר עמנו, לאסוננו הגדול, בספרות מיוחדת במינה — ספרות של סבל על־אנושי, של עינויים ויסורים, שאין משל בה בהיסטוריה העולמית ושאין לשון בני־אדם מסוגלת לתאר אותם בכל נוראותם. ואף־על־פי שספרות זו מכילה כבר מאות ספרים בלשונות שונות, הרי כל מה שמתואר בהם אינו אלא טיפה בים, לגבי האכזריות החייתית, הבאר־ באריות והאמצעים המסמרים שערות, שבהם השתמשה האומה הגרמנית המרצחת, ישו״ז, כדי לאבד ולהשמיד שליש מבני עמנו, אנשים, נשים וטף חפים מפשע, בעד החטא היחידי, אך ורק, שיהודים המה — שישה מיליונים של הידידות האירופית המפוארת ורבת־התהילות. אבי מורי הרב ר' אליעזר זאב הי״ד בר׳ אברהם מישקינסקי אמי מורתי הצדקנית בת־שבע נ״ע בת ר' עזריאל זעליג קיבארטסקי זצ״ל