209 סויןולקה ממעו! * הזכמן 210 כנימין דומכרוכסרוי סוקולקה ממעו ף הזכרון אני מהרהר ורואה לפגי את העבר, החיים השוטפים נסוקולקה, האנשים והילדים, בתי־ספר, גתיכנסיות ומדרשות, המורים והמלמדים, הארגונים הציוניים, המוסדות לינת־צדק, הבנקים, הכל אבד ואין...
בחזוני עולים זכרונות מימי ילדותי. זוכרני פנת חמד של "שול־הויף" שם הדהדו צלילי הקולות הזכים של ילדינו. בית־הכנסת הגדול (די שול), בית־המדרש הישן, בית־המדרש החדש, התלמוד־תורה, בי״ס תרבות, הכל מרוכז בפנה רוחנית אחת. המזדמן לעבור בסביבת חצר בית־הכנסת גאה הלב משמחה. ילדים לומדים, משחקים במישחקים, עושים תרגילי התעמלות. ב״תלמוד־ תורה" לימד שנים יודיל המלמד מאדלסק, אדם טוב וישר. כל מאמציו השקיע להסביר לנו את התורה ולקחה. לא ישכח המלמד שטאבינער, אדם נאה ומהודר, דבורו בנחת והלוכו בחשיבות, כולו אומר כבוד. ניגונו בלמדו את התנ״ך, ניגון מתוק וחודר נפש. בשבת נערכה בחינה על שעורי השבוע שלמדנו. ואחרון אחרון חביב המלמד ר׳ חיים המיילד (הקושאר), ירושבסק, אוי ואבוי לילד שחטא. שלא הקשיב או השתובב. המלמד לא דבר הרבה רק רמז באצבע, הילד כבר תפס פירוש הרמיזח, נגש אל המלמד שלפניו נצב כסא קטן, מוכן לפורענות. ובמחילה, הוריד המכנסים לקבל את גזר דינו. אוי היה לילד שסירב לגשת. או שהסיח דעתו בשעת חזרה על פרשת השבוע (בטעמי המקרא); כאשר הגיעו ל״פזר" שלש לרב את אזנו של הילד בשלשלת ארוכה עד שהאוזן הפכה אדומה כדם. המשגיח היה שמואל כהן. נאה ויאה לתפקידו. המורים: קפלן וקוליק, המזכיר כשדן. אזכור את הליכתנו לסליחות, בחצות לילה, כדי לשמוע את החזן שפירא, שעבר לפני התיבה בלווית מקהלה, שהיה בם צאלע קרבציק, וקולו כה ערב.
שמח תורה. הקהל מתאסף בבית־הכנסת. תמונת המעגל הרוקד, מדלג ומכרכר בשירת "וטהר לבנו" המתפשטת בכל החלל. נשגבים ואדירים היו הרעש והסערה של הרקודים. הילדים נשאו דגלים ונרות גדולים וספרי־תורה, והחזן חוזר על הפסוקים "עוזר דלים הושיע נא". אחרי ההקפות הלכנו לבית־התפילה של חסידי קרלין (קארלינער שטיבל), שם טרם נגמרו הריקודים, הם רק התחילו. פורים בבית־הכנסת, בשעת קריאת המגילה, חכינו בקוצר רוח לפרק שבו מופיע לראשונה שמו של המן. כחיילים דרוכים לקרב היינו יושבים, ידינו צמודות בחזקה אל הרעשנים ובהשמע שם המן יוצא מפי הקורא, בקול מחריש־אזנים מן הרעשנים. ואף המבוגרים שהתביישו להרעיש עולם כקטנים, הלמו במקלות ברצפה, הקישו בספסלים להרבות רעש. בעל־קורא היה אנוס לעתים להפסיק את הקריאה, וכאשר התחיל שוב קורא "המן בן המדתא האגגי" פרצה שוב סערה מחרישה אזנים. בבית היה השולחן ערוך כביום חג, נרות דולקים, על השולחן נערמו מאכלים ומשקאות, אזני המן, קטניות ופולים מבושלים, זכר לנס־פורים, וד.םעודד. היתד. כדת.
בבית המדרש "שולחן ערוך" ברח׳ אוליצקי, שם התפללתי בנעורי. בין המתפללים היד. בעל־התפילה זליג עושד.־רעפים (שינדלמאכער), בעל מסעדד. ברחוב ביליסטוק, משד. השמש הזקן, בעל־קריאה יוסף מאריינע (לוקש), בעל־חנות של כלים ברחוב הדואר. מורד. שיעור בתלמוד בין מנחה למעריב, יעקב הסנדלר, זליג בלומנטל ד.מוד.ל. אותו בעל־התפילה, זליג השינדלמאכער כשהגיע לברכת "שהיינו" בלי ליום־כפור היד. מרים ידו ומבקש רחמים וד,אנשים וד.נשים שפכו דמעות מתוך המתיקות של הקול וד,רגש העמוק, הוא התפלל בכוונה ושפך שיחו לפני בוראו בלב שלם. אנשים עמדו נדהמים ומשתוממים לקולו. בערב שבת הרגשנו, אנו ילדי סוקולקה, איזה שינוי באויר. "שחורד, אני ונאוד.", שחורד, אני כל השבוע ונאוד, בשבת. עם סגירת החנויות, צריכים למד,ר. "החמד, בראש האילנות". רוח אחרת התחילד, מנשבת וכאלו פנים אחרות לכלנו. בחדר, בבית, בבית־הכנסת, הרגשת השבת המתקרבת החדירד, בכל פנה זרם חיים. התנועד, נפסקה, שקט השתרר ברחובות. כשגדלנו, ניתן לנו סדור עם אותיות גדולות ומאירות עינים וד,וטלד, עלינו החובד, לד,תפלל. זוכרני, שאבי היד. יוצא מדי שנה, בשנה. לבית־הבראד, בשישקי. שם צרפו מנין מבין הקיטנים המבריאים. ד׳ שמשון קצנלבוגין ועוד. הקורא בתורה היה הרב ר׳ אליד,ו פנחס שפירא, ואירע שלא נמצא ספר־תורה בכפר. קם אבי והלך בלילה