219 כימים ההם 220 צפורה שמידט־ויסכול הפרבר זאגרור שם הפרבר, בדרום־מזרח העיר, שהיה מיושב ברובו גויים ורק כמה משפחות יהוריות, שמספרן לא הגיע לעשר, ישבו בו • לא רב היה המרחק בין הפרבר למרכז־העיר, אולם, פסי רכבת שעברו ביניהם בתווך נתקו אותנו ממנו. בשעות היום לא הרגישו במרחק שהלך וגדל עם בוא הערב. הפרבר שקע אז באפלה והיה כעולם בפני עצמו. לחזור הביתה מהעיר, בערב, היה לא נעים. עלינו היה לעבור את שטח בתי־הכנסת, אור הפנסים שהאירו את רחוב ביליסטוק, לא הגיע לשם. המקום נראה שומם ועזוב. על הסביבה הזאת ספגנו בילדותנו סיפורים על שדים, רוחות ומתים, והם ליוו אותנו בעברנו בדרך זו. משהגענו לפסי־הרכבת השתנה המצב. הפחד שבדמיון הפך פחד ממשי ומציאותי; להקות כלבים השתוללו שם ורדפונו. לעתים נתקלנו בגוי שכור, והיו כל מיני תקלות בדרך. לפיכך, השתדלנו להיות בהקדם בבית, ומי שנאלץ להישאר בעיר עד שעה מאוחרת בערב, לא חזר לבדו, אלא בליווי. הבית השני על הגבעה, בית עץ רגיל, מסויד בחוץ,
הוא בית מגורינו. לפני הבית גנת פרחים. במרחק שלשים מטר היתה מסלת־הברזל. בשעות קבועות עברה רכבת, פעם בכיוון ביליסטוק ופעם לגרודנה. לראות את הרכבת כשהיא עוברת היה מעניין, השתדלו שלא לאחר זאת. על בואה היו מודיעים זה לזה. חויות מיוחדות היו לפרבר, שונות מן החויות בעיר. בחורף כל השטח כוסה שלג וכאילו נדם הכל, ובקיץ חיי הפרבר חיים מלאים בשפע הירק שבו. עדה לוין־גרשוני בימים ההם 1. יום הסרט בסוקולקה, יום פרחים. זוגות, זוגות צועדים אנו לאסוף תרומות לטובת הק.ק.ל נכנסתי עם בן זוגי לחנות. בעלת החנות פונה לקונים, מצביעה עלינו ובלעג מר אומרת: אתם רואים, הזאטוטים האלה רוצים להוביל אותי לארץ ישראל. עברו שנים וזכתה האשה לעלות ארצה ולחיות בה שנים מאושרות עם בני משפחתה. 2. אסיפת נשים גדולה. זמן קצר אחרי הכרזת בלפור. ההתלהבות גדולה ואנו רוצים לנצלה. הוכרז על אוסף תכשיטים, כלי כסף וזהב. האולם מלא מפה לפה, אחת אחת עולות על הבמה נשים וצעירות ותרומה בידי כולן. והנה עולה בקושי ישישה ובידים רועדות מגישה הנכס היחידי שנשאר לה מתקופת הזוהר שלה, זוג פמוטי כסף. "למען ארצנו הקדושה שום דבר לא יקר לי" לחשה. 3. "קעסטיל אבענד" (ערב שאלות ותשובות).
"צעירי ציון" ו״בונד" במערכה. עולה ה ח עלקה קצנלנבוגן ז״ל על הבמה, ובכח דבורה המשכנע והגיוני הביא רוצ ה להוכיח לנו, שאין שחר לחלומותינו על הארץ ועל שפת העברית המתה, שאנו כביכול רוצים לדבר בה וכיו״ב. מי יעלה עפר מעיניך וראית "שחלומות לא לשוא ידברו" ושבנך אהובך נמצא בין מגשימי החלום. גדליהו ויסמן מוטעלע מוביל־המים (מאטעל דער וואסערפירער)
יום השני, השוק המסורתי בסוקולקה. גם עירתנו סוקולקה לא יצאה מיתר עירות פולין, שהיו בהן בהלה ופחד וביזה בחנויות היהודים. האכרים, מן הכפרים שבסביבה, שבאו לשוק, הם הביאו למכירה עופות, ביצים, תפוחי אדמה, כל מיני קטניות, אגסים תפוהים, גם שערות חזיר לתעשיה. גם סוסים ופרות. מסחר הבהמות היה נעשה בין איכר לאיכר. את העיסקה היו גומרים על פי רוב ב״שיינק" של ר׳ מטוס, שממולו היה השטח הרחב, שוק הבהמות. ביום השוק היו כל חנויות היהודים מלאים איכרים, קונים, מחרשות, מסמרים, חומרי בניה, שמלות. מכנסים, מטפחות וכובעים. וידי הסנדלרים והנפחים עסוקות בתיקונים ובגמר ההזמנות. היום הזה נתן לחם לכל ימי השבוע, וגם דגים ובשר לשבת. ביום הזה היו כל השיינקי״ם מלאים אכרים ששתו עד לשיכרות. המוזגים בסוקולקה היו אנשים מכובדים, כמו: בצלאל איש ישר וחסיד מקוצק. ר׳ מטוס דער שיינקער, איש תמים, אוהב צדקה בסתר. בית־המוזג של חצקי אמדורסקי היה הגדול והמכובד גם לאנשי סוקולקה וגם לאכרים שבכפרים. ודוקא ממנו יכלו לצאת פורעניות ליהורים. אחרי משא־ומתן ממושך בין האכרים, ואחרי שתית וודקה לרוב וכטוב ליבם מרוב שתיה, עפו בקבוקים ריקים ומלאים על ראשים, פצעו זה את זה, דקרו אחד