229 כית הספר תרבות 230 שלום זמיר בית הספר תרבות מורים המורה קפלן נתנאל דמותו התמירה, השקטה והאצילית, כולם רחשו לה כבוד. הילוכו ודיבורו בנחת היו; מעולם לא היה מרים קולו, מעולם לא התכעס או עט על תלמיד להענישו. ואכן: הוא זכה מצד התלמידים ביחס שלא זכה לו שום מורה (או מורה). כל מורה נטפל לו כינוי ושם גנאי — פרט למורה קפלן. כל הילדים כיבדוהו וגם אהבוהו! הוא היה סמל של מורה ואדם בעל אינטלגנציה פנימית ושיעור קומה מוסרי. כאדם מטבעו ומורה טוב לתלמידיו, לא הכביד על תלמידיו ולא הפריע להם, ולא הציק להם, לא הטרידם ולא גרם להם צער; אך גם שמר על כבודו בהליכות שקטות ונאות, לא נתפס לדיבור צעקני ולא נהג קלות־ראש בקטנים ממנו. פניו העטורים זקן שחור וקצר, היו תמיד רציניים — אך הביעו טוב לב, סבלנות ותבונה. היה להם דמיון מסויים לפניו של הרצל. הטיפול שבו זכוני מורים אחרים היה שונה לחלוטין. אחד — מתח פעם את אזני ביסודיות כזו, שדם רב זב ממנה, השני — ציווה עלי "להתעורר משנתי" באמצע השיעור בריצה קלח בכיתה חחולך ושוב, לקול צחוקה הרועם והצוהל של הכיתה... בלבי פנימה לא ידעתי מנוחה. ההשפלה כירסמה אותי, כאבה לי מאד. לפתע נפוצה שמועה בכל העיר: קפלן חולה מסוכן! ולא עבר אפילו יום שלם ואבל ותדהמה ירדו על כל; קפלן איננו! קפלן מת! זה היה נורא, מכאיב כל־כך...
התלמידים התהלכו כסהרורים, מוכי תדהמה. במגרש "השולהויף" הסתדרו תלמידיו ותלמידותיו לחלוק לו את הכבוד האחרון. ראיתי ילדות מתיפחות בבכי, בבכי ממש שיצא מהלב מתוך אהבה, כאב וצער. אלמנתו הפגינה את צערה בבית־הקברות בזעקות איומות, היא השתוללה בבכי קורע לבבות ובקריאות נואשות. מעולם לא ראיתי גלוי יותר מחריד של צער אין אונים. כעבור שנה, עת התאספנו בבית הקברות ליום הזכרון, חזר המחזה; היא רבצה על הקבר כלביאה פצועה, חבטה בידיה — ובכיה ושאגותיה הילכו אימים, כאילו זה עתה קרה האסון. , . כל יתר הנוכחים ואנו התלמידים ביניהם — עמדו דוממים ונבוכים מסביב, מבלי להעז לפצות פה.. . המורה לזדן בנימין איש טוב־מזג וחביב. הוא היה הדמות השניה האהובה עלינו בבית־הספר אחרי המורה קפלן. חזותו החיצונית העידה על מזגו הטוב: ופנים רזים, שיעורי ההתעמלות שלו בא להסב לנו קצת נחת, להפיג את הדאגה או הפחד של מתיחות הלימודים. יתר המורים השאירו רושם מועט, גם שתקופת כהונם היתה מוגבלת, הם היו מתחלפים כל שנה או תקופה. שתי מורות לפולנית היו: הראשונה מבוגרת, קטנת קומד. , דייקנית וקפדנית, מצומקת קמעא, מסודרת בל- בושה ובהופעתה החיצונית. הופעתד. המטופחת סימלה את קפדנותד. וד.גויד. בפולנית היד. מושלם. השניה — צעירד. , גבוד.ת קומד. ובעלת שערות קצרות־ישרות. היא חיתד. נוחת־מזג וחייכנית.
המור הקמינעצקי לא היה אהוד בהיותו מהיר חימר. ונוטד. להעניש את התלמידים ואף לפגוע בהם ממש כאשר סבלנותו פקעד. וחמתו עלתד.. הוא היד. גבר צעיר, צד.וב־שער ותנועותיו מד.ירות. המורד. ישראל יעקובוביץ אף הוא היד. צעיר ובד.יר־ שער—אך בעל מזג נוח וסבלני. הבעת פניו אדיבד. ומרגיעה. הפיקד. ארשת של טוב לב סלחני: כעין חיוך תמידי קל ישפוך על פניו ודיבורו בנועם ובנחת. הופעתו ויחסו לתלמיד היו מעודדים ומסלקי פחד. הוא עוד זכה לעלות ארצה לפני חשואח. זמן קצר לימדה אותנו צעירה ממוצעת קומה, בתו של מנד.לנו קפלן המנוח. פניה השחומים — עוררו אד.דד.. היא היתה שקטה ולא עצבנית. לימדה גיאוגרפיה ושמה חיד. — רחל. גם היא הצליחה להגיע ארצד.. הקייטנית ביערות בוכבולובה ושישקי באחת מתקופות חחופש לימודים, שלחוני הורי למד. שנקרא "חצי־מושבד. "(האלב־קאלאניע), פנימיד. לחצי־ יום. בכל בוקר היתה עגלה אוספת את הילדים ומביאה אותם לבתים ביער, כל הדרך היינו שרים שירים עבריים. צלילי שירנו היו מד.דד.די ם בשדות וכרי הדשא מסביבנו. היתה אווירר. נפלאח של מרחבי שדות, שמש פז, ירכת י יער שלוים, המולה נעימה של חברת הילדים. עת היד. הסוס משרך את דרכו לאטו—היו קולות הילדים ור.יל־