247 מפגכים ומצעדים 248 מפגנים ומצעדים רושם מקסים היו עושות התהלוכות הצבאיות שהיו נערכות לעתים קרובות בסוקולקה. העיקר בכל מפגן חגיגי (פאראד) היתה התזמורת, שהיתה מנגנת שירי לכת מרוממים את הנפש; לא היה בהווי העיר דבר יותר נפלא, גורם סיפוק ושמחה כמפגן. העין היתה נהנית משלל הצבעים המרהיב: אביזרים נוצצים, מדים מרשימ־ם צעידה הרמונית, נמרצת וקצובה בשורות ישרות ונאות... והאוזן היתה קולטת את המוסיקה הבוקעת, השופעת ופורצת כגלים סוערים מרטיטים ומרנינים את הנפש... היתה זאת הנאה עילאית — והייתי כמוקסם או כמהופנט. מעיין של תקוות נפלאות סתומות היה מתעורר, מזין את הדמיון המרחף למרחקים ולמרומים. כל מפגן עבר בעיר עד שהיה נבלע לתוך הקסרקטין הצבאי, שהכניסה אליו היתה אסורה לאזרחים ולילדים, ולא נשאר אלא לחזור הביתה, אל המציאות האפורה, כשבאזני עוד מהדהדים הצלילים האהובים וכולי נתון להשפעה הנשגבה הזו...
לעיתים הייתה מתקיימת חגיגה ציבורית־רשמית בגינת העיר ("בולווואר"). הדבר גרם לנו, לילדים, מקור לא אכזב של אושר ושמחה. תזמורת מכבי־האש הייתה יושבת בטבור הגינה ופוצחת מדי פעם בפעם במנגינות נהדרות ומקסימות. השטח היה מלא מפה לפה, בעיקר ילדים מכל גיל, גם נוצרים וגם יד.ודים, וד.צד.ל ה היתד . גדולה. מעולם לא ידעו את סבת המאורע, מדיני או הסטורי אשר לכבודו סודרו החגיגות, וכי למי היד . זה איכפת היו חגיגות, תהלוכות ותזמורות ואנו הילדים, היינו מקבלים אותם כדבר טבעי, כגשם־נדבות, מבלי לשאול למה ומדוע, פרט ל״צ׳צ׳י מאי״ (ה־3 למאי) — יום העצמאות הפולני — חג שד.כרנוהו וווו א נחוג מדי שנד. בשנד. כראוי. בכלל תד.לוכות מוסיקליות אין לפסוח על לוויות פולניות! כל תהלוכד. כזאת הוותד. לנו מאורע מרתק מיוחד במינו. בניגוד ללוויד. היד.ודית השחורד., מפחידד. ומדכא ה — הרי היו הפולנים עורכים לוויות ברוב פאר וד.דר. לא היה בהן זכר לגוון שהוא (אדרבא: הארון היה מקושט יפה בזרי ם וסרטים) ולא נשמעו כל יבבות או קינות, גם לא היד. זכר לקריאות בניגון של נד.י־אזד.רה ואיום המעביר צמרמורת בעצמות: צדקה תציל ממות, שהורגלנו לראות ולשמוע בלוויות אצלנו. לעומת זאת היתד. התזמורת מנגנת בלוויד. פולנית מארש־אבל, עדין ועצוב, נוגע ללב ומעורר רחשי כבוד.
לפעמים (לעיתים נדירות), היד. בית ספרנו העברי "תרבות" מרשד. לעצמו להזמין תזמורת שתצעד ותנגן לפני תהלוכות תלמידי בית־הספר. אני זוכר במעורפל מקרד. כזה, שרומם את הרוח וד.ייתי מאושר. פרט אופייני היה כרוך בתד.לוכות וחגיגות: בכל הזדמנות, אך נשמעו צלילי הדדמנון הפולני הלאומי — ידענו, אנו ילדי הידוודים, יפד. מאד את החוק הבלתי כתוב, שעלינו לשמוט את הכובעים מעל ראשינו, ומי שלא רצה להסיר את כובעו מעל ראשו, מטעמים דתיים או סיבה אחרת — היה חייב לקפוץ ולעמוד "דום" ולהצדיע הצדעה צבאית־פולנית (בשתי אצבעות). שומרי ה״חוק" היו השקצים, אלו הילדים ובני הנוער הפולנים. ידענו יפה, מה עלינו לעשות, כדי להמנע מספיגת מכות וקללות... זוכרני תד.לוכות ילדי בתי־ספר פולניים שנערכו למצעד. היו אלה ״חיילים קטנים״ ממש — לבושם צבאי על כל פרטיו ודקדוקיו. היתד. כאן מסגרת חינוכית טרום־ צבאית (כעין גדנ״ע) ואנו ילדי ישראל הסתכלנו, השתוממנו והלב דאב עלינו. חגיגד. אחת משונד. ומיוחדת במינד., היתד. פעם ביום חג פולני. באותו יום נפתחו בפנינו שערי הקסרקטין הצבאי שליד עיירתנו ואנו, ילדי בית־הספר העברי "תרבות", נמצאנּו בפעם הראשונד. בחצר הקסרקטין. החגיגד. היתד. מאורגנת וד.קיפה את בתי־הספר הנוצרים וד.יהודים כאחד.
הסתובבנו בין הבנינים המשונים והמיוחדים והצצנו בסקרנות פנימה. היו שם כעין חלונות ארוכים מסורגים בגובה פני הקרקע שבעדם נראו מעין מרתפים או מבנים תת־קרקעיים. מאחד החלונות הללו בקעו קולות חצוצרה: מנגנים התאמנו בכליהם. היינו מסודרים בשורה ערפית, בחורשה. שבחצר הקסרקטין, עברנו על פני במה קטנה, שם עמדו נשים פולניות משכילות (כעין ״עסקניות ויצ׳ו״) ובחיוך הן הושיטו לכל ילד שי: שקיק ממתקים ו״דברים טובים". אנו, ילדי ישראל, היינו מבויחים ונבוכים מאד; הרגשנו כאילו קטונו מכל החסד הרב והנדיב, שד״חליטו לפתע להרעים עלינו. נטלנו את השקיקים בחפזון ומיד.רנו להסתלק עם שללנו הביתה. לא העזנו להרים עין, להשיב חיוך ולומר