281 אישים ודמויות 282 לרגע לא ציפה, הוא הגשים את מאוויי נפשו ועלה ארצה. כאזרח השכונה, היה הוא אחד ממיסדי בית־הכנסת הראשון בשכונתו בחדרה. מעלות השחר התכנסו סביבו לומדי תורה מכל הגילים, ששתו בצמא את דברי תורתו. המורה ר׳ נחום קונשט הוא היה דמות של מורה ומחנך לתלמידיו וחניכיו. חייו ודרכיו הנם לדוגמא לכל אשר הכירוהו. בני קונשט (אמנותי) המלמדים בסוקולקה שונים היו ביניהם. אחד אהב למשוך באזנים כמעט עד להתעלפות. השני ידע להלקות על גופנו, השלישי לקלל ולגדף. אבל כולם עשו זאת לשם שמים ולטובת הילד. הם הכניסו אותנו בעול התורה ואנו משכנו בעול. מפחד ה״רבי" קיימנו את המצוות ביודעים, ולפעמים מתוך שלא לשמה בא לשמה. א. דער דרעצינער מלמד, קראו לו על שם עיירה דרצין, שממנה בא לסוקולקה (כמנהג בכל עיירה, לא נקראו היהודים בינם לבין עצמם בשם המשפחה. אלא בכנויים. לפעמים, על שם האשה כמו; בריל חנה־רייזיל׳ס על שם אשתו רייזל, או יענקיל לייזער׳ס על שם המחותן לייזער, או חצקיל דער קרינקער על שם העיירה קר׳יניק שממנה בא וכר). איש לא ידע, איפוא, את שם משפחתו של המלמד הדרציני. פעם, בסוף החורף, עת השלג נמס, והשמש התחילה להמם, ישבו התלמידים צפופים בחדר צר ואפל, הגמרא
פתוחה לפנינו ועינינו ולבנו לא לדפים, רק לחוץ, לשאוף קצת אויר חם, קצת שמש, קצת חופש. התמרדנו, פרצנו החוצה, ה״דרעצינער" נתמלא חימה. כשנכנסנו לחדר התנקם בנו, ולא היה אחד, שלא טעם את זרוע ידו. אבל גם אנחנו אמרנו, לא לשתוק, להשיב ל״רבי" כגמולו. ביום בהיר אחד, לפני הצהרים, טיפס אחד התלמידים בעזרת חבריו על הגג והגיע לארובה ושפך לתוכה את האבנים והחול בהם הצטיד, והכל נשפך לתוך הסירים שעמדו על האש. הרבנית כמעט התעלפה וצעקה שכל הגג התמוטט ונופל. כשיצאו החוצה הספיקו עוד לראות את התלמיד היורד מן הגג. ה״דרעצינער" הכה את הילד באוזן, וגרם לו פגיעות רציניות. ב. יוסף חיים מלמד יהודי גבה־קומה. טלית־ קטן מציצה מבין מלבושיו. פניו ארוכות ללא הבעה. עיניו מושפלות מטה, נדמה שאינו מביט עלינו, ואינו רואה אותנו, אבל לא כן הדבר. הוא רואה אותך וגם רואה את עיניך וראשך בתוך הגמרא, ואוי ואבוי אם ח״ו יתפוס אותך, שאתה מתעסק עם חברך ומסיח דעתך מהלמוד; אחת דעתו למלקות. הוא היה קורא בשמחת נצחון את התלמידים החזקים ביותר, ובעזרתם היה מוציא לפועל את סדר המלקות. הוא היה אומר: יהודי שמקבל מלקות, אפילו לא בערב יום־הכפורים מובטח לו עולם־הבא. ועוד היה אומר: אין התורה נקנית אלא ע״י יסורים. כמעט שלא היה אף אחד מהתלמידים, שלא היה "מובטח לו עולם הבא".
"הרבי" היה נהנה גם ממלאכת הקללה. תלמיד שלא אמר את השעור בניגון, היה זוכה לקללה בלי ניגון. כשהתחיל לקלל באידיש "געדראלן, געשוואלן זאלסטו ווערן, ווי דער בארג מיט די טעלעגראפישע סלופעס", היו כלם, כל התלמידים עונים אחריו במקהלה. מעשה בתלמיד שזכה לקללה כזאת, ולא רצה לעזוב את החדר, כי אימת הקללה נפלה עליו, עד ש״הרבי" ותלמידיו במקהלה אמרו שלוש פעמים את נוסח הקללה, והוסיפו "שלא תחול עליו, שלא תחול עליו, שלא תחול עליו", אז עזב את החדר בעינים זולגות דמעות. ג. דער שטאבינער מלמד, על שם העיירה שטאבין, שממנה בא. הוא שינחרת במוחי, ודיוקנו עומד לפני כחותם על מהלך החיים שלי. יהודי נמוך וזריז, שקט ופיקח. לא נרגז ולא מרגיז. חודר בעיניו החדוות