339 יזכור 340 משה מונשכיץ יזכור נזכור את אחינו בני ישראל, אשר נהרגו, נשרפו ונחנקו בידי צורר היהודים, שמו ימח ק לעולם ולעולמים מכל לשון וכתב עברי. נזכור את הישרים והתמימים בעיר תנו — נזכור את קהילת סוקולקה, אשר נפלה קרבן לרשע, זדון וטומאת־ אדם וניחד רגשותינו לקדושי עיר תנו בדומית אבל. נזכור את ערש ילדותינו, חמימות הבית וההווי המש־ פחתי, אשר ממנו ינקנו ואשר שימש מקור לנימי נשמותינו — נזכור הבית, אשר בו למדנו לקום על רגלינו ולצעוד את צעדינו הראשונים לקראת החיים. נזכור הורים, מורים ומחנכים, אשר טפחו בנו ערכים לאומיים. ואנושיים, לפיהם מצאנו את נתיב חיינו עד הלום. נזכור ולא נשכח אותך עיר תנו, סוקולקה, על מעינות תורה ודעת אשר בך מהם שתינו לרוויה — החל מהחדר הישן, בו זרק לנו המלאך את מטבעות הכסף מעל לוח האלף־בית, דרך תלמוד־התורה ובתי המדרשים, אשר קול התורה והניגון של תנו־רבנן התמזגו, לעתים, בנימה של שירה חדז ה שנבעה מתוך קריאת ספר הטבע, להתרחץ בנחל ובנהר, להנפש בצל עצי אורן ביערות וריח הצמח ושירת הצפור העבירו אותנו לעולם בסתר... ועד החדר המתוקן ובית הספר המודרני — כולם כאחד חזקו את היסודות עליהם עמדנו והשתחנ ו בסערות־חיינו.
נזכור ולא נשכח אותך, סוקולקה, על האור והצל אשר היה בך, על השלילה שגרמה לצער בנשמותינו ועל החיוב ששימח ומשך את לבינו. במסגרת ההווי של חיינו ראינו את ההבדלים בין שכבות עמלים ומצוקתם הכלכלית לבין שכבה מבוססת, כביכול ומחוסרת דאגות קיום ופרנסה. ספגנו בקרבינו את הרוח של מוסדות צדקה ועזרה בעירתנו ובצלמן גיבשנו את תביעותינו לעבודה סוציאלית ממלכתית ולחברה מתוקנת. לא נשכח אותך, סוקולקה, על חצרותייך, סמטאותייך, ורחובותייך בהם חיינו את שנות ילדותינו במשחקי המרוץ והמחבואים, לצורותיהם השונות ולעינינו שטחים רחבים מכוסים ירק ודשא מחוץ לעיר ושדות דגן אשר כשביליהם הלכנו — יחידים וקבוצות — להתענג בחיק הדמיון, בו ראינו "שדות בר, מרחב ודרור", בארץ רחוקה וקרובה, במולדת המחודשת ובאוזנינו שמענו את הד שירת ברכת העם "מראשי ההרים מתפוצצים קולות ה׳ עלו״. ועלינו — ביחידים ובקבוצות נפרדנו, בגולה, במסיבות משפחתיות, בחוגים של הסתדרויות ציוניות, בקנים של תנועות נוער ובנקודות הכשרה חלוציות וכאן בארץ נפגשנו שוב — בעיר, במושבות ובקבוצים, בעבו- דת השדה, בבית המלאכה, בבנין, בשמירה ובהגנה — ומחשבד. אחת ומטרד. אחת אחדד. אותנּו — להעלות אלינו את בני משפחותינו, ידידינו וחברינו — איתם יחד רקמנו את חלום גאולת העם וחזון תקומת המדינה.
בחיים הדינמיים לקראת מטרד. נעלח, לא הרגשנו — במידה מספקת — את הסערד. ד.ד.ולכת ומתקרבת בארצות אירופד. לא האמננו גם לידיעות המחרידות, שד.גיעו אלינו, ונגעה בלבינו, הריח של גזי-הרעל עלה באפינו, הד הקריאה ודותפילה של קדושים וטהורים מובלים לטבח הרעיש את אוזנינו ויחד אתם צעקנו — שמע יש- ראל!!! נזכור ולא נשכח אותך, סוקולקה, אליך נדבר ולפניך נשפוך את מר לבינו, על אלה מעמי-הארץ, תושבייך, אשר נתנו ידם לתחום תחומים להקים גדרי תיל, להחזיק זקנים, נשים וטף בצפיפות ובתנאי קור, רעב וסבל. מדוע לא הרעדת את האדמד. תחתיך׳ בכדי להרוס את חומת הגיטו ואת פסי הרכבת, אשר שמשו דרך לקרונות המוות לכוון מחנות ההשמדד.? מדוע לא שפכת אש וגפרית על ראשי מרצחי אדם ובערת את הרע מקרבך?! לא נשכח עירתנו, שבחוצותייך מטיילים רגלי חיות- אדם, אשר דרכו בדם שטרם נקרש, בין מתים שטרם נשמו את נשימתם האחרונה, הלכו מחוסרי-מצפון בדרכם לשוד וגזל. בצל קורותייך, בתייך — ביתינו, יושבים לרווחה שונאי-ישראל, אשר אטמו אוזניד.ם לצעקות של ילדים, בזמן הגירוש והפרידה בין אבות ובנים בין יונקים ואמאותיהם. מדוע לא נבקעו קירות, סוקולקד., מזעקת אדם ולא נד.רסו הבתים ורחובותייך לא נד.פכו לתלי־תלים ז! מדוע לא קמה סערה, שתעקור מן השורש כל עץ ושיח, כל צמח השדד. וכל חי — ותכלה. הזדון והרשע מן העולם ך!
נזכור ולא נשכח לאחד לבבות של בני העיר ברגש של אבל וספר זכרון זד. , אשר לפנינו , ישמש גל עד לגעגועינו , אות מופת לסבלינו וממנו גם שביבי יאיר לנו את הדרך מיגון לשמחה לקראת תקומת ישראל ואחוות עמים .